אמש התקיימה הצגת הבכורה ליצירה המוזיקלית "רקוויאם המלחמה" שכתב המלחין הבריטי בנג'מין בריטן לפני 62 שנים בהתבססו על מיסת הרקוויאם הדתי הקתולי בשפה הלטינית ואסופת שירי מלחמה שכתב המשורר האנגלי וילפרד אוון, אשר שירת כמפקד פלוגת רובאים בריטית במלחמת העולם הראשונה ונהרג בחפירות בצרפת, בנובמבר 1918, רגע לפני שביתת הנשק..
היצירה, המתבססת על התפילה הלטינית והשירים בשפה האנגלית מהווה בעצם יצירת מחאה כנגד המלחמות, ההרג, תאוות ההרג תוך שימוש באמנות האופרה כדי לזעזע את הקהל המאזין והצופה בעלילה בת השעה ומחצה.
את בימויה של היצירה בבית האופרה הישראלית נטל על עצמו הבמאי עידו ריקלין העומד אף מאחורי עבודת הדרמטולוגיה לרוויו האופראי החוזר כעת שוב – "חנוך לוין האופרה", והבימוי למופע "לנוע בלי לזוז" עם תזמורת המהפכה" והפקת המקור המצויינת של האופרה הישראלית "תיאודור".
בחוברת שחולקה למזכרת לקראת המופע מראיינת ענת צ'רני את הבמאי עידו ריקלין וזו הזדמנות טובה להבין את העבודה המצויינת שהוא עשה כדי להביא את היצירה אלינו,
ענת צ'רני – "עידו, "רקוויאם המלחמה" נכתבה במקור כיצירה לביצוע תזמורתי. יחד עם זאת, אורטוריות מקבלות בשנים האחרונות ביצועים בימתיים מבוימים כמו "תיאודורה" שביים פטר סלרס לפסטיבל גליינבורן, הרקוויאם של ורדי שביים כריסטיאן שפוק בציריך ואפילו הרקוויאם של מוצרט שכמה גרסאות מבוימות שלו קיימות כולל אצלנו ע"י שירית לי-וייס. מה בעצם ההבדל בין ביצוע תזמורתי לבין ביצוע מבוים ומהו הערך המוסף שיכול להביא בימוי אל יצירות שכאלו?"
עידו ריקלין – "כשאתה מביים יצירה דרמטית, אתה מקבל מן המוכן את הסיפור – דמויות, עלילה, תקופה היסטורית. חלק גדול מהעבודה שלי הוא לפרש את הסיפור הקלאסי, למצוא לו הקשרים חדשים, ולפעמים אפילו להתוות קו עלילה שונה מהעלילה המקורית. ברקוויאם, שהוא יצירה ליטורגית, יש תזמורת, סולנים, מקהלה וטקסט שכולו דרמה – הפחד מפני יום הדין, הכמיהה לגאולה, לצד נבואות הזעם של החיילים ההולכים אל מותם. אבל היצירה לא בנויה כסיפור דרמטי, עם השתלשלות עלילתית. כאן אני מחפש דרך לברוא מהלך מתוך הטקסט והמוסיקה, לעצב דרמה בימתית שתעניק מימד חדש לדרמה המוסיקלית.
אני לוקח בחשבון שהקהל, ברובו, מכיר את היצירה, שמע וראה ביצועים אחרים שלה. אנחנו לא באים לאולם האופרה כדי לצפות שוב ושוב באותו הביצוע ובאותה הפרשנות, אלא להיפך – כדי לשמוע ולראות פרשנות חדשה של המנצח, של הזמרים, ושל הבמאי והמעצבים.
כשבריטן כתב לקהל שלו, בבריטניה 1963, יצירה שעוסקת במלחמה, הוא הזכיר לבני עמו את הזוועות של שתי מלחמות עולם. ביצוע הבכורה התקיים בקתדרלה, שנחרבה במלחמת העולם השניה, והשירים היו פרי עטו של קצין שנפל במלחמת העולם הראשונה. בריטן כתב את היצירה שלו בימי שלום. אנחנו מציגים אותה בימי מלחמה. אין צורך ״להזכיר״. אנחנו נתונים בלב הדבר. כאשר באתי ליצור את המסגרת הדרמטית שבה יוצג רקוויאם המלחמה הבאתי את מציאות החיים שלנו כאן ועכשיו לתוך הסיפור. זהו כוחו של הביצוע המבויים של יצירה כזאת – הוא מאפשר לצופה להבין את היצירה בקונטקסט שונה מזה של הביצוע הקונצרטי, ובכך הוא מעניק לה רובד חדש.
היצירה של בריטן היא קלאסית – אפשר כבר לקרוא לה ״על-זמנית״ – אבל המבצעים פועלים כאן ועכשיו. היצירה הבימתית הנוכחית, נובעת ומתארת את המעשה הפרשני שלנו: איך אמנים בני זמננו חווים את היצירה שהם מבצעים.
לא ניסיתי ליצור עלילה, אלא רצף של אפיזודות, וריאציות על נושא אחד. אבל כאשר סיימתי לחבר את האפיזודות השונות נוצרה לנגד עיניי שרשרת של סיפורים קצרים, מתוך המלחמה ואודותיה. בכך, אני מקווה, היצירה הבימתית הופכת לחוליה בשרשרת ביצועים של היצירה הנפלאה הזאת."
את היצירה מלווה בראש ובראשונה התזמורת הסימפונית ראשון לציון עליה מנצח אלכסנדר ג'ואל, אחיו של המוזיקאי הפופולארי בילי ג'ואל, על הבמה עצמה מצויות מקהלת האופרה הישראלית בניצוחו של איתי ברקוביץ ומקהלת מורן בניצוחה של כרמל אנטופולסקי – עמית.
את תרחישי\סיפורי העלילה המשובצים במהלך היצירה על פי שיריו של וילפרד אוון מבצעים הסולנים – זמרת הסופרן אלה וסילביצקי המגלמת את מלאך המוות ושקד סטרול, זמרי הטנור ארון בלייק, אנתוני ווב ופיטר ווד, זמרי הבריטון אריק גרין, יאיר פולישוק ועודד רייך יחד עם סולני המקהלה יואב איילון, ורוניקה ברוק, אפרת ברם הכהן, רועי ויץ, אנטון טרוטוש, תמרה נבות, ירדן קיפרמן ורונה שרירא, את תפקידו של הילד באקט הפותח את האופרה מגלם דניאל כהן.
עם תפאורה סמלית שיצרה אולה שבצוב ותאורה שעיצב נדב ברנע הופכת בימת משכן האופרה לבית עלמין בו מתרחשות העלילות לפתח הקברים הנחפרים בידי גיבורי העלילות.
הדרמטיות של שירת המיסה הדתית הקתולית בשפה הלטינית העתיקה משרה את אווירת הנכאים של המפגש עם המוות והפרידה מדמויות ככר צמיחה לשירה בשפה האנגלית של שירי העלילה.
אחד הרגעים המזעזעים באופרה הנו העלאת סיפור העקידה המקראי מספר בראשית כאשר אברהם עקד את יצחק בנו האהוב על מזבח ועצים במטרה לשוחטו ולשורפו כקורבן, על פי מצוותו של אלוהים, וברגע האחרון שלפני פעולת השחיטה, מלאך אלוהים ציווה אותו להימנע מלעקוד את בנו, ושיבח אותו כי הוא "ירא אלוהים". אברהם נשא את עיניו וראה איל אחוז בקרניו בסבך העצים, אותו הקריב על המזבח תחת בנו. מעשה זה נחשב במסורת היהודית ובמסורות נוספות כאות מופת למסירות נפש ואמונה באלוהים, אלא שעל פי העלילה שהומחזה לפנינו אברהם אינו עוצר את מעשיו כשהוא מגלה את האיל אלא ממשיך במצוות העקידה של בנו ומוציאו להורג בבחינת תאוות ההרג והקרבת הבנים על מזבח המלחמה חזקה יותר מהאהבה הטבעית של אב לבנו והאמונה בדברי האל. רגע מזעזע במלוא מובן המשמעות.
סצנה נוספת המגיעה לקראת סופה של היצירה שאף היא מזעזעת את הצופים היא המפגש בין האויבים במנהרה שהיא שוחת קרב או תעלה (מבחינתנו בהקשר הכל כך חזק למנהרות מחבלי החמאס שם מוחזקים מאה החטופים מאז אותה שבת שחורה השבעה באוקטובר ומיד ניגע בכך) והם כבר מתים ומבינים שבעצם רק לפני רגע נלחמו זה בזה וכעת הם שוכבים ומוטלים זה ליד זה בעולם הבא, מתעוררת השאלה המתבקשת – וכי למה ומדוע, מה הרווחתם בכל המלחמה הנוראה?…
את הרגע הכל כך אקטואלי לזמן הזה מביאים חברי המקהלות כאשר בשלב ההשתחוויה בסופה של היצירה ולאחר שכל העושים במלאכה כבר על הבמה בקידה אחרונה, הם מניפים מאחור את הפלקטים עם דמויותיהם של מאה החטופים וזוכים לתשואות אהדה אדירות מקהל המוזמנים שמילא את האולם הגדול של בית האופרה הישראלית.
אנסה לסכם במשפט את אירועי הערב – היצירה איננה קלה לצפייה, לא רק בשל השימוש בשתי שפות בו זמנית לטינית ואנגלית (שלווה בכתוביות בעברית ובאנגלית לקטעי השירה של כוכבי האופרה), העלילות השזורות וכולן נסובות סביב המוות ולמה ומדוע וחוסר התכלית, מותירים תחושת מועקה הן לאורך ההצגה בת השעה וחצי והן לאחר מכן, מותירים שאלות רבות תלויות באוויר האינטלקטואלי וזו בעצם מטרתו של הכותב בנג'מין בריטן לומר לנו כי מלחמה זה רע.
היצירה תעלה במשכן אמנויות הבמה בית האופרה בתל אביב בהמשך השבוע, כאן תוכלו להניח יד על כרטיסים
