סלומה הוא סיפורה של שלומית (לא זו מהסוכה..) ביתו של אחד משושלת הורדוס המבקשת את ראשו של יוחנן המטביל, סיפור שמקורו בספר הבשורה מאת מרקוס מתוך הברית החדשה. עלילה המזכירה לי מייד את מלכת הלבבות מתוך הספר "אליס בארץ הנפלאות" מאת לואיס קרלו הפוקדת על חיילי הקלף שלה בשגרה לערוף ראשים…
כך הסיפור מופיע בנוסחו המקורי מתוך הבשורה על פי מתי מספר הברית החדשה ששימש כחומר גלם למחזה – "בעת ההיא שמע הורדוס שר-רבע המדינה את שמע ישוע. אמר אל משרתיו: "זהו יוחנן המטביל. הוא קם מן המתים ולכן פועלים בו מעשי הנסים"; שכן הורדוס תפס את יוחנן, כבל אותו ושם אותו בבית הסהר בגלל הורודיה אשת פיליפוס אחיו, לאחר שיוחנן אמר לו, "אסור לך לקחת אותה." הורדוס רצה להרג אותו, אולם חשש מן ההמון מפני שחשבוהו לנביא. כשהוחג יום הלדתו של הורדוס רקדה בת-הורודיה בין הנוכחים ומצאה חן בעיני הורדוס. לפיכך הבטיח לה בשבועה לתת לה כל מה שתבקש. על-פי הדרכת אמה – אמרה: "תן לי פה בקערה את ראש יוחנן המטביל." התעצב המלך, אלא שבגלל השבועה והמסבים אתו צוה לתת לה. הוא שלח לכרת את ראש יוחנן בבית הסהר, וכאשר הובא ראשו בקערה נתנוהו לנערה והיא הביאה אותו לאמה. באו תלמידיו, לקחו את גופתו וקברו אותה, והלכו והודיעו לישוע."
סיפור מחריד זה המתאר את קיצו של אחד הנביאים שעמדו והתריסו כנגד פשעי הרודנים מחמולת הורדוס היווה השראה לספרו של אוסקר ויילד, המשורר והסופר בן המאה ה- 18 "סלומה" שאף הפך בהמשך לאופרה בהלחנתו של ריכרד שטראוס שעלתה גם במסגרת האופרה הישראלית, למספר גרסאות קולנועיות ולמחזה שעלה מעל בימות התיאטראות ברחבי העולם, ביניהם גם בתיאטרון הלאומי הבימה בטייטל בעברית "שלומית" ובתיאטרון הסמטה בעיבודו ובימויו של יובל זמיר ואף בסטודיו למשחק ותיאטרון של יורם לוינשטיין
רגע, רגע, בואו נעצור לשנייה את סיפור עריפת הראש של הנביא וניתן קפיצה לאירוע משמח יותר ולידיעה כי הפקה המשותפת לתיאטרון גשר היפואי ותיאטרון הווסט אנד הלונדוני – Theatre Royal Haymarket למחזה הזה עלתה בבכורה אמש באולם נגה ביפו במעמד פתיחת הפסטיבל Jaffa Fest 2024.
חפלה מזרח אירופאית
החל משעות הדמדומים המוקדמות המתה הרחבה מול המבנה השמור של תיאטרון גשר בשדרות ירושלים ביפו באירועים שבשרו את פתיחת הפסטיבל שעמד השנה בצילן של המערכה הצבאית המתרחשת עלינו מאז אותה שבת שחורה 7.10 וחטיפת בני הערובה מיישובי העוטף כמו גם בצילה של המלחמה שהכריזה רוסיה על אוקראינה לפני שנתיים שהובילה בין היתר לפיזורם של אנשי תיאטרון רבים משתי המדינות הללו ברחבי העולם.
כך הגיע לישראל הבמאי הרוסי מקסים דידנקו הפועל כעת באירופה עליו הוטל לביים את הגרסה המקומית כפרוייקט שיתופי לגשר ולתיאטרון הבריטי.
אבל נחזור שוב להתרחשויות ברחבת התיאטרון שעמדו בסימן כתום, הכתום של תפוזי השמוטי של יפו שהיו מיוצאים מפרדסי העיר העתיקה דרך הנמל הישן, הכל בהישג הליכה קלילה מהתיאטרון והסביבה. דוכן ארוך עם מסחטות מיץ סיפקו ללא תמורה כוסות של מיץ תפוזים טרי וטבעי למאות האורחים שהגיעו לפתיחת הפסטיבל והפרמיירה, גם קבוצת שחקני תיאטרון צעירה הלבושה במיטב התלבושות נוסח הצגותיו של שייקספיר עם מלכים, נסיכות, פיות ושדונים רבים על סוסי צעצוע ואוחזים בחרבות שוטטה בין הקהל הרב שעסק במלוא המרץ בצילום ההתרחשויות כולל סלפיז, כי אי אפשר בלי…. אפילו דוכן ספרי יד שניה בשפה הרוסית ניצב ברחבה כדי להזכיר לכולנו שבעצם אנחנו יוצאי מדינות שהתרבות היא בסיס לכל פעילות בהן ובמקבל אנחנו בעיצומו של שבוע הספר (העברי?..)
אולם בשעה שמונה בדיוק האולם על שם קולנוע נגה בבניין התיאטרון החל להתמלא בקהל הרב שבא לחזות במחזה. אחרי כמה מילות פתיחה והקדשה למצב מאת לנה קריינדלין מנהלת התיאטרון וחן לוי נציגת מחלקת התרבות של עיריית תל אביב, החלה ההצגה!
שלומית ובקשת העריפה
אז בואו ניגש אל הבמה, רצפתה עשויה כשיש שחור בוהק, כיאות לארמון מלכותי, במרכזה בריכת טבילה מלכותית, בר משקאות מודרני בצד אחד ופסנתר כנף ומבואה בצידה השני, מהתקרה משתלשלת מנורה ענקית בדמות כדור קריסטל בוהק ואילו הקיר האחורי, הס מלדבר עליו ברגעים אלו. הדמויות המשחקות במחזה, זה שנכתב בשלהי המאה ה- 19, כן, נלקחו בידי הבמאי כבמכונת זמן אל ימינו אנו, החיילים עם אפודי המגן, הכומתות והנשק המודרני, לא חצאיות עטויות פסי עור ומתכת, לא סנדלים רומאים, קסדות עטויות שיער סוס שופע, לא, הסיפור מתרחש בימינו, חבורת משועממים של משפחת המלוכה מבית הורדוס, המזכירה משפחות אחרות, בלי לנקוב בשמות, תופסת את מקומה על הבמה, תוך רגעים מספר אחד מהם מבצע אקט התאבדות כשהוא משסף את גרונו והעלילה מתחילה להרים מהלך.
מכונת הזמן…
לכאורה העלילה אמורה להתרחש אי שם במאה הראשונה לספירה, כאן בארץ כנען. המלך הורדוס אנטיפס (נכדו של הורדוס הראשון, זה שבנה בכל הארץ ארמונות), מתחתן עם הורודיה, אשתו של אחיו הורדוס פיליפוס שנפטר, קטע שמרגיז את יוחנן המטביל שהיה סוג של נביא שהושלך לכלא בעקבות כך. הורודיה מבקשת לחסלו וההזדמנות נופלת לידיה כאשר היא שולחת את בתה שלומית "סלומה" לפתות את המלך הורדוס בריקוד אירוטי לאחר שהבטיח לה לקבל את כל מבוקשה. בעצת אמה היא דורשת את ראשו של יוחנן. ומבוקשה ניתן לה.
עד כאן הסיפור היבש אך המלא בדם ששוטף את רצפת הארמון. אך כאשר הבמאי מקסים רידנקו מציב כאמור את העלילה בזמן העכשווי בדמות הביגוד התפאורה וההתנהגויות אנחנו מקבלים כאן רמיזות עם נופך פוליטי עכשווי.
מי על הבמה?
את דמותה של סלומה מגלמת נטע רוט, את דמות אמה הורודיה מגלמת לנה פרייפלד ואילו בעלה, הורדוס אנטיפס מגולם על ידי השחקן דורון תבורי, יוחנן המטביל הוא שיר סייג ואילו הפסנתרן המלווה את העלילה מפינתו בשולי הבמה הוא ניר כנען המבצע את הקטעים שכתב לואי לבה בחלקם מלווים שירות ובחלקם בתוספת פליי בק יוצרים אווירה כנסייתית נוסח "פאנטום האופרה" בדרמטיות מודגשת ביותר.
אישית כחובב הז'אנר המוגדר כסרטי פעולה התעייפתי במקצת מהרגעים בהם המלל של השחקנים רץ קילומטרים רבים, כל כולו בשפה האנגלית למעט ציטוטים מהברית או מהתנ"ך, למי שהשפה קשה עליו הוצגו כתוביות בעברית ורוסית במספר מסכים בצדדים, במספר הזדמנויות קלטתי טעויות בתרגום למשל כסף במקום זהב (שזו טעות שלא הייתה מתקבלת אצל אף צורף או סוחר תכשיטים…).
דורון תבורי בדמותו של הורדוס חובב השתיה המופרזת מתגלה כשחקן אופי מצויין במניירות, ההתנהגות, הדיבור והמשחק בכללי, גם הגיבורה הראשית נטע רוט בדמות סלומה משכנעת במשחקה שמגיע לעתים לדרמות התנהגותיות פתייניות. במחזה שהנו ארוך יחסית – 100 דקות, יש רגעים כפי שציינתי של התעייפות אך אלו בטלים בשישים כאשר מגיעים רגעי הדרמה והאקשן שנחתמים ביריית אקדח אדירה ומזעזעת בסופו של המחזה כאשר סלומה עצמה מוצאת להורג.
ערבבתי לכם.ן כאן הקדמות ואיחורים, לב המעשייה וצדדיה אולם כך גם המחזה, מעורבב, דרמטי, פסיכי ברמות, אכזרי עוד יותר (סצנת הנשיקה עם ראשו הכרות של יוחנן היא אחד הרגעים המקריפים בעלילה).
הקיצר, אם בא לכם אוסקר ויילד על עלילות היהודים המושחתים בשלהי מלכויות ישראל ויהודה עם לידת הנצרות, אם בא לכם לטעום משחק שלא נופל מאף תיאטרון רפרטוארי. ממליץ על המחזה. כאן כרטיסים ותאריכים נוספים
