סוף יוני 2016, אירועי לילה לבן בתל אביב, התדר FM השתלטו על מתחם ביאליק לערב של הופעות מהממות עם גילי יאלו, REO, גרדן סיטי, המסך הלבן וגם לירז צ'רכי עם הפרויקט החדש והמסקרן שלה בפרסית בהופעת בכורה.
גילוי נאות, לי אין קשר למוזיקה פרסית, השורשים שלי נעוצים במזרח אירופה, הידע היחידי שלי בשפה היא העובדה שהיא בכלל לא דומה לערבית, אבל מעבר לכך לא היה לי מושג איך מוזיקה פרסית באמת נשמעת. אז כן, הייתי קצת סקפטי לגבי ההופעה של לירז, אבל דקות ספורות אחרי שהיא עלתה לבמה כבר התמכרתי לצלילים, לגרוב הפרסי ולביצועים המהפנטים שלה. מאז, בכל פעם שיש תאריך הופעה חדש, אני דואג להגיע, לקבל עוד קצת מהטעמים הפרסיים גם אם אני עדיין לא מבין אף מילה.
לירז צ'רכי נולדה בישראל להורים שעלו מאיראן לפני המהפכה האיסלמית של סוף שנות השבעים, בתקופה שקדמה למהפכה איראן התקרבה למדינות המערב וגם לישראל, המוזיקה הפרסית הושפעה גם היא ממדינות המערב, אמנם השירים לא היו באנגלית אבל הסגנון המוזיקלי היה מודרני בעיקרו, בשנות השבעים הסגנון הפסיכדלי הגיע אף לאיראן וזו בדיוק התקופה בזמן שלירז בחרה להתמקד בה.
ב-2017 יצא NAZ, אלבומה הראשון בפרסית (והשלישי שלה כמוזיקאית), בהפקתו של המוזיקאי האלקטרוני יובל חבקין הידוע בשם הבמה שלו ,Rejoicer כחלק משלישיית Buttering trio מה שגם אומר משהו על כל הכיוון המוזיקלי של האלבום, שנתן פרשנות מודרנית פופ-אלקטרו-אוריינטלי לשירים הפרסים שלירז ליקטה וחידשה.
ההצלחה של האלבום הזה הייתה בעיקר מחוץ לישראל ובעיקר בקרב קהילות יוצאי איראן ברחבי אירופה אשר אימצו את לירז בחום, המוזיקה שלה הגיעה אף לאיראן ולאותם אלו שהתגעגעו למוזיקה האסורה ואל אוזנם של האומנים אשר יוצרים במחתרת את המוזיקה החילונית הרחוקה מהתפיסה האיסלמית השלטונית.
באלבומים השני (Zan, 2020) והשלישי (Roya, 2022) עברה לירז משלב של מחדשת קלאסיקות לשלב שבו היא כותבת שירים חדשים מקוריים שלה, תוך כדי שהיא נעזרת במוזיקאיות אירניות אשר להן אסור לנגן או לשיר בארץ מולדתן (עקב האיסור האיסלמי על שירת נשים), חלק מהשירים האלו הוקלטו במפגשי סתר משותפים באיסטנבול, את האלבומים הפיק אורי בראונר כנרות (בום פם, אוזו בזוקה) שתרם את חלקו ביצירת מוזיקה פרסית קליטה עם הנגיעות האתניות הנכונות המשולבות ברוק הפסיכדלי המוכר והאלמותי של אוזו בזוקה.
והנה אנחנו מגיעים להיכל התרבות, או אם נדייק לאולם צוקר הכמעט סודי שנמצא שתי קומות מתחת לאדמה, ליין התרבות של עיריית תל אביבי "דבק" הכריז על סדרת מופעים בערבי חמישי תחת הכותרת "דבק בהיכל התרבות: לילה בצוקר", עד כה הופיעו שם "Garden city movement" וערב האול-סטרס של "Garzen records" ובחודש יוני יופיעו על אותה במה גם נונו ותזמורת ארמון בזמן. בקיצור לא האומנים שהיינו מצפים בדרך כלל לפגוש בהיכל התרבות, או לפחות לא באולם המרכזי.
ובאמת, אי אפשר לתאר את זה בצורה טובה יותר, כי ביום חמישי בערב, כשהגענו להיכל התרבות, נתקלנו בקהל יוצא מהאולם המרכזי לאחר הופעת התזמורת הפילהרמונית הישראלית – לא בדיוק הקהל שיתאסף באולם צוקר שעה לאחר מכן.
שמונה פתיחת דלתות, תשע וחצי הופעה, יש את הקטע הזה של להגיע לפני, אולי בשביל לתפוס מקום טוב, אבל יותר בשביל לעבור איזה שלב של מינגלינג עם כוס בירה ועשן, רק בסידור הנוכחי זה לא כל כך קרה.
קודם כל ברור לכולם שבקומה מינוס 2 לא מדליקים סיגריות, אחר כך מגיע הקטע של קלאס היכל התרבות – יש מזנון עם יין וכיבוד קפיטריה ופחות בר הופעות, המבואה בכניסה לאולם מאוד גדולה, תקרה גבוהה ובכללי דיי מוארת, מאוד סאחי כל מה שקורה כאן, לא ממש אווירה, אפילו אם ברקע יכלנו לשמוע שרידים של מוזיקה התואמת לאירוע, מה גם שלהיכנס עם שתיה לאולם זה ביג נו נו, בקיצור, נטו הופעה כנראה. אולי זה מתאים לבאי הקונצרטים אבל פחות לקהל הצעיר המתויג כקהל היעד של סדרת ההופעות האלו.
צוקר הוא היבריד של אולם, ביום יום יש לו מערך כסאות בירידה עד לבמה, ממש היכל התרבות רק קצת יותר מוקטן, בימים מיוחדים כמו ההפקות של דבק כל הכיסאות נעלמים אל תוך קיר סודי ובמקומם אנו מקבלים אולם מישורי גדול עם תיקרה גבוהה מאוד ואקוסטיקה ייחודית, מה שעוד נהדר בזה שהבמה מוקמה במרכזו של האולם והנה יש לנו מה שנקרא בטרנדיות "מופע 360".
רבע לעשר ואנחנו מתחילים, בארבעת הפינות של הבמה מתמקמים להם הלהקה של לירז – אורי שדות על הבס, איתן דרבקין – קלידים, יונתן נחמיאס – גיטרה ורוי חן על התופים והנה גם אורי בראונר כינורת עומד לו לצד הבמה כאחד הקהל, כמשגיח על, יו ניים איט.
לירז עולה לבמה יחפה, עם שמלה נוצצת וכיסוי ראש בדוגמא תואמת, יאמר לזכותה של לירז שכל הופעה היא מפתיעה מחדש עם לבוש ייחודי שמתכתב עם הצד האוריינטלי והצד המערבי המודרני. כיסוי הראש מסמל את התרבות האיסלמית שבה נשים מחויבות בחג'אב ומקביל גם מסמל את השתקת קולן של הנשים האירניות, כשמגיעה העת לשיר מסירה לירז את כיסוי הראש כיציאה מעבדות לחירות.
וכמו שאמרתי בתחילת הכתבה, פרסית אני לא מבין, מניח שגם רוב הקהל, למעט כמה נציגויות בודדות של הקהילה האיראנית הישראלית, זה לא מפריע לנו ליהנות מההופעה, המוזיקה פשוט מצוינת, השילוב של צ'רכי-כנרות הוא אחד המוצלחים בתעשייה, השירים מאוד קליטים וקצביים, הטאצ' הנכון הזה של הגיטרה החשמלית כשהיא מנגנת לופים ים תיכוניים באווירת סבנטיז נוסטלגית סטייל אריס סאן וצלילי הכרם.
מעל הכל, עומדת לירז הכריזמטית עם יכולות ווקאליות מרשימות וקריירת משחק ארוכה כמו הקריירה המוזיקלית שלה. זה בהחלט יתרון עצום עבורה ועבורנו. היא משדרת ביטחון רב כשהיא מופיעה, משתדלת להיות בתנועה מתמדת, נעה על הבמה הריבועית הגדולה מצד לצד, מכוונת את המוזיקה שלה לארבעת פאות הקהל, סוחפת, מקפיצה, מלהיבה את באי האולם ואנשים מבסוטים אש.
ובין שיר ושיר לירז מספרת את הסיפור האישי שלה ושל המוזיקה שלה, קצת על הילדות, על המפגש שלה בלוס אנג'לס עם קהילת הגולים האיראנית וכן על המפגש שלה עם המוזיקאיות הפרסיות שהשתתפו בהקלטות וכמובן לאלו מאיתנו (רובנו) שלא מבינים פרסית מפרשת לירז את מילות השירים, אותי זה החזיר לאייטיז ולתוכניות הרדיו המיתולוגיות "על בטוח", "צפיחית בדבש" ודומיהן שבה השדרן היה מתרגם לנו את המילים מהשירים בצרפתית, איטלקית ואפילו אנגלית ("תגידו ללורה שאני אוהב אותה…")
שעה וחצי של הופעה ששומרת על ביט גבוה, רק לקראת הסוף השתרבבה לה איזו בלדת/שיר ערש אחת, מלבד אחד כל השירים בהופעה נלקחו משני אלבומיה האחרונים של לירז, מה שמעיד על הכיוון המוזיקלי החדש של לירז, הקאברים לשירים האיראנים נשארו מאחור ופינו דרך למוזיקה החדשה והמקורית של לירז שאין ספק שהיא עומדת בזכות עצמה ובעיקר האלבום השלישי שהוא פשוט כיף של אלבום, שיר הנושא Roya ('פנטזיה' בפרסית), שלדעתי הוא גולת הכותרת במפגש בין לירז צ'רכי לאורי בראונר כינורות.
וזהו, אנחנו הולכים הביתה, לירז יורדת מהבמה יחפה כמו שעלתה, הקהל מקיף אותה והיא מחזירה להם המון אהבה, ייקח כנראה זמן עד שנזכה להופעה נוספת של לירז בישראל, מה לעשות, אנחנו לא ממש פתוחים פה בישראל לכל מה שלא בעברית, אנגלית או מזרחית-פופית, אבל כאמור, אנחנו לא קהל היעד שלה, ההצלחה שלה בחו"ל לא מפתיעה – יש לה שירים מעולים בעיבודים קליטים, נישה ייחודית וביצועים ווקאליים מרשימים. מעל הכל, האישיות הכריזמטית שלה, הביטחון והפתיחות האופטימית שהיא מפגינה על הבמה הם ללא תחליף.
