אין ספק שהסתיו הישראלי הוא הבסט שיש למדינה שלנו להציע, חם במידה הנכונה, גשום לפרקים, אפשר ללכת בכיף עם טישרט ואיזה קז'ואל של ז'קט בשביל היופי ולא בשביל הכבדות, בקיצור, מושלם.
אבל ישנה עוד סיבה למה הסתיו הישראלי הוא כל כך שווה וזה מכיוון שבחודשים האלו בדיוק לפני שהחורף נכנס מרוכזים להם שלושת פסטיבלי המוזיקה השווים של השנה, מתחילים עם האינדינגב אחרי החגים, ממשיכים עם פסטיבל הפסנתר ומקנחים בשבוע מוזיקלי מיוחד של פסטיבל חשיפה בינלאומית למוזיקה.
היוזמה לפסטיבל התחילה לפני 13 שנים בקרב אנשי הצוללת הצהובה, מוסד המוזיקה הירושלמי, במטרה לפתוח דלתות בינלאומיות למוזיקאים ישראלים מתחום הג'אז, מוזיקת העולם והפופ-רוק-אינדי וכך אל תוך ערבי הופעות מרוכזים מגיעים מרחבי העולם אנשי תעשיית המוזיקה וביניהם מפיקי פסטיבלים, בעלי לייבלים, מנהלי הופעות ומועדונים וכמובן אנשי התקשורת העולמית. בשנותיו הראשונות של הפסטיבל התקיימו ההופעות בצוללת הצהובה, עם השנים גדלו מספר ההופעות והפסטיבל התרחב אל מחוץ לצוללת ומחוץ לירושלים והגיע אף לתל אביב, השנה, רוכזו ההופעות התל אביביות בשבלול ג'אז בר, בקפסולה, באוזן ובתדר.
כשחושבים על הצלחות של מוזיקה ישראלית בחו"ל מיד השם של עפרה חזה עולה, אז בשנות השמונים והתשעים של המאה הקודמת היא קצרה הצלחות בינלאומיות רבות וזה לא מעט בזכות יזהר אשדות שהצליח לקרוא את המפה המוזיקלית נכון ולשלב בין מוזיקה תימנית שורשית לפופ אלקטרוני עכשווי ומערבי.
מתברר שמעבר לים אוהבים את הקטע של מוזיקת עולם ואנחנו פה בארץ מדינה של קיבוץ תרבויות, מאז חוץ מעפרה ישנם לא מעטים אומנים ישראלים שהמשיכו את בדרך הזאת ופרצו עם המוזיקה שלהם אל מחוץ לגבולות המדינה, כך זה קרה עם עידן רייכל והמוזיקה האתיופית, וגם עם הלהקות האתניות בוסתן אברהם, שבע ואסטה שאז בתחילת שנות האלפים הופיעו רבות בפסטיבלי מוזיקת עולם בחו"ל ובל נשכח את אחינועם ניני שהגיעה עד להופעה אל מול האפיפיור ולבסוף נציין את לירז צ'רכי שבשנים האחרונות עושה חייל עם האינטרפרטציות שלה למוזיקת פופ פרסית, באירופה היא זוכה להצלחה מסחררת, בארץ קצת פחות.
יאמר לזכות מארגני פסטיבל חשיפה בינלאומית שהם יודעים להזמין את האנשים הנכונים לצפות באומנים הישראלים ועם שנות קיומו של הפסטיבל רבים האומנים הישראלים שזכו להופיע בפסטיבלי מוזיקה או למכור אלבומים בחו"ל, מוזיקאים בז'אנר מוזיקת עולם כמו Anna RF, גילי יאלו, A-wa, בום פם, הרכבי ג'אז כמו שלוש, התפוחים והאחיות לוז או אומני פופ-רוק ישראלים ששרים באנגלית כמו לולה מארש, The Paz band הקולקטיב, Garden city movement וכמובן נגה ארז.
השנה הופיעו על במות הפסטיבל כ-35 אומנים ולהקות ישראליות משלל הקשת המוזיקלית וביניהם, קרולינה, ריף כהן, לירז צ'רכי, שי טרא ליטמן, מרינה מקסימיליאן, שירן, טאפאש, איזבו, מטרופולין, מארק אליהו, לולה מארש ורבים אחרים, רשימה מגוונת עם הדגשה על מוזיקת עולם וג'אז אינסטרומנטלי כי בסוף את זה יותר קל למכור בחו"ל הרבה יותר מאשר מוזיקת פופ בעברית.
Masok
ואנחנו הפעם באוזן, שישי בערב עם מרתון של 5 הופעות על שתי במות back to back במיקס סגנונות מוזיקליים של ג'אז סול, אלקטרו, רוק, היפ הופ ומוזיקה צפון אפריקאית. ראשונים להופיע הם רביעיית Masok, המורכבת מנומוק הוא נועם חבקין על הקלידים וההפקה, ג'ני פנקין בשירה, עומרי שני בס וקלידים וטום בוליג שהחליף להערב את טל כוכבי המתופף המקורי של ההרכב.
אין ספק שמסוק הם בחירה ראויה לפסטיבל חשיפה בינלאומית כי הם נשמעים בול חו"ל ולא רק בגלל המילים באנגלית, הרביעייה הזאת משלבת בין ג'אז-סול לאלקטרו מעודן, ברזומה הם מוגדרים כ-future soul אבל אם נחפש הגדרה יותר מוכרת אז זה נלך על אסיד ג'אז, יש להם הרבה דמיון סגנוני לסצנה של הלייבל הבריטי Acid jazz או לשירים הראשונים של Jamiroquaiביחד עם סגנון שירה סול אמריקאי.
Masok הם שועלי הופעות ותיקים וחוץ מהופעות רבות ברחבי הארץ, זו כבר הפעם השנייה שהם לוקחים חלק בפסטיבל חשיפה בינלאומית, מלבד זאת יש לנו גם את ג'ני פנקין על הליד שיודעת לתת שואו בימתי ולחבר אליה כל קהל, גם כאלו שזו ההיכרות הראשונה שלהם עם המוזיקה של מסוק.
Ice Hokku
חצי שעה של הופעה, המתכונת הידועה של הפסטיבל וישר אחריהם בבמה השנייה הצמד האלקטרו-פופ Ice hokku – יוליה גרניץ ואנטון דימטריב. פירוש שם ההרכב הוא פרפרזה על הוקי קרח עם שירת הייקו יפנית ואין ספק שהמוזיקה שלהם מבטאת היטב את שמם, סגנון חלום חורפי מהארצות הנורדיות הקרות עם צלילים אלקטרונים שכאילו נלקחו מפני השטח של אגם קפוא או מתוך מערת נטיפי קרח.
מומךץ
ולמי שלא מכיר, מומלץ להקשיב למיני הופעה בוידאו שצורף כאן למטה, מדהים לשמוע שאפילו השירים שלהם בעברית .נשמעים כאילו נכתבו ע"י ויקינגים
הזאבות
ובמעבר חד אל הבמה הראשית עם הופעה מלאת תשוקות ורגש חם של להקת הרוק הנשי הבועט – הזאבות. אין ספק שהן יהיו נכס לכל פסטיבל מוזיקה אירופאית אפילו שהן לא שרות באנגלית, פשוט אי אפשר להתעלם מהאנרגיות שהן מביאות איתן לבמה, כן, ככה נראים הנעורים, אלו ששנות התשעים היו מלאות בהן ברוק מחוספס וחוצפתי. פעם הרוק היה מיינסטרים, היום הוא נדחק לשולים ולאינדי ובעקבות כך להקות כמו הזאבות הפכו לקלפים נדירים ובמקרה של הזאבות גם קלפים שווים.
Balda
ממשיכים הלאה עם ההרכב הרביעי להערב – Balda, בגירסת המקור הם צמד – איתמר לוי וגוש דן (דן בר חידא), בהופעה מצטרפים אליהם גם גולי שטרן, יובל בינדר וטוקי שטרן. Balda הם גם ההרכב הטרי של הערב עם פחות משנה להקמתם, הסגנון המוזיקלי הוא ללא ספק היפ-הופ ראפ אבל כזה שהביט האלקטרוני מתוחכם ורך יותר מההיפ-הופ המודרני עם השפעות גיטרת בלוז-ג'אז בסגנון Free jamming בקיצור מעניין.
ריף כהן
את הערב המוצלח הזה אנחנו חותמים עם ריף כהן שהיא גם השם המוכר יותר בתעשייה בזכות אלבומה הראשון והשיר האהוב “A Paris”, האלבום הכיל בעיקר שירים בצרפתית שאמה של ריף כהן כתבה, למרות שפה בארץ אנחנו בדרך כלל לא דוברים צרפתית השילוב המוזיקלי של המזרח-מערב תפס את האוזן הישראלית.
בינתיים עברו 10 שנים, ריף כהן הספיקה להוציא עוד שני אלבומים, להתחתן, להביא שני ילדים וגם לאחרונה להתגרש. השירים החדשים שאת רובם היא כתבה ובעברית מושפעים מהגירושים ומחייה החדשים, גם הסגנון המוזיקלי עבר שינוי כשריף מעמיקה יותר בשורשיה הצפון אפריקאים מגובה בהרכב שנותן לה את הטאצ' הערבי-אוטנטי הנכון.
זהו, אחרי שעתיים וחצי של הופעות ברצף נסגר ערב האוזן של חשיפה בינלאומית, האמת הזמן עבר במהירות, בקלות היינו נשארים שם לעוד כמה הופעות כאלו נוספות, הגיוון המוזיקלי בין האומנים ומתכונת החצי שעה נטו לכל הופעה הפכו את הערב למוצלח ביותר, חבל שצריך לחכות עוד שנה עד לפסטיבל הבא.
