יש לי חולשה למייק סטרן, אולי בגלל שהיה בהרכבים אותם הערצתי כלהקת דם, יזע ודמעות, ואולי בגלל ערב בלתי נשכח בפסטיבל הג'אז באילת שבו נפגשנו, אשתי ואני עם סטרן בלובי של מלון "ספורט" לאחר ההופעה המדהימה שביצע עם להקתו. סטרן, שהתגלה כאדם חם ופתוח סיפר אז בפתיחות על איך שהמוסיקה הצילה אותו לאחר התמכרותו הקשה לסמים ובעיקר דיבר על פטרונו הגדול, מיילס דייויס.
החולשה הזו גרמה לי לארוז באוטו את ענק הגיטרה המקומי, חיים רומנו ואת הבאסיסט מוטי דיכנה ולבלות כשעתיים סיזיפיות בדרכים המובילות מתל אביב לשוני.
סטרן שהופיע עם להקתו, שכוללת את אשתו, הגיטריסטית לני סטרן, הסקסופוניסט המוכשר, בוב פרנקנצ'יני, והבאסיסט המהמם (שהווה לטעני את הפתעת הערב) כריס מין דוקי אירח כוכב "לא פחות ענק", המתופף האגדי דניס צ'יימברס שהוכיח במשך כל הערב שהוא אכן ראוי להיכלל בצמרת הגבוהה ביותר של מתופפים בעולם.
צ'יימברס, שהחל את דרכו המוסיקלית בשנות ה 70, כיכב לצד ענקים כג'ון סקופילד, ג'והן מקלאוכלין ונגן הקלידם המנוח, ג'ורג' דיוק.
אני נחשפתי אל כישוריו הפנומנאליים כשהופיע וניגן בהרכבים של האחים ברקר וכמובן בלהקת "סנטאנה". ואגב, בילי קובהאם, צ'יימברס הוא מעין אח תאום מוסיקלי של הגאון המוסיקלי הזה ומזכיר כמעט בהכל את סגנון התיפוף של קובהאם.
לצ'יימברס יש היכולת ללטף את התופים (ולא להכות בהם) ועדין להישמע חזק, דומיננטי ובלתי נתפס מבחינה ריתמית. הוא מסוגל לשלב מקצבים של 6/8 בתוך קטע הכתוב בארבעה רבעים. ולהחליף סגנון תיפוף מרוק לרגאיי מבלי שזה ישמע מאולץ.
סטרן, בן ה 69, נחשב לאחד מהחלוצים ביצירת סגנון הג'אז-פיוג'ן, סגנון אותו הוא מטפח ומפתח במשך למעלה מ -40 שנה וזאת באמצעות נגינת ריפים ייחודיים שנכנסו מזמן לקלאסיקה של הג'אז פיוז'ן ומהווים מודל לחיקוי.
הכישרון האדיר שלו לא נפקד מעיניהם של ענקים כמיילס דייויס ובילי קובהאם שלקחו את סטרן תחת חסותם וטיפחו אותו כאחד מהמוסיקאים המשפיעים בעולם שזכו במעלה מששה פרסי גראמי יוקרתיים.
את הערב פתחו תלמידי בית הספר רימון, כ"להקת חימום" ולמרות שעצם הופעתם לא ממש פורסם, הם היוו הפתעה מאד מאד נעימה ואני מקווה שפרנסי בית הספר ימצאו את המקום לחשוף את ההרכב הזה יותר.
דווקא הפתיחה של המופע הייתה מאכזבת. סטרן, בחר דווקא לשים את הפוקוס על אשתו, לני, שביצעה קטע שנקרא Show Me Your Face ושניגנה בכלי מיתר אפריקני מסורתי ובחרה גם לשיר… עם כל הכבוד לאילוצים המשפחתיים, לני סטרן היא לא בדיוק זמרת וגם הקטע, המאד אתני התאים יותר לפסטיבל בומבמלה ולא לערב שכולו פיוז'ן.
לצערי, החולשה של הגברת סטרן, הלכה והתעצמה ככל שהנגנים האחרים קיבלו ביטוי הולך וגובר על הבמה. ברוב המקרים הנגינה שלה לא הוסיפה דבר, לעיתים הפראזות המהוססות שלה "התנגשו" עם הסולואים הארוכים של בעלה, ונגינת הסולו שלה לקתה בחוסר דיוק משווע.
סטרן והלקה ככבו בקטעים כ Out of the Blue, Wishing Well ו What Might Have Been שבו בא לידי ביטוי הכישרון המדהים של הסקסופינס פרנקצ'יני, ונגן הבאס מין דוקי, שלהטט על קונטרבס חשמלי ועל גיטרת הבאס ובהחלט לימד שיעור מאלף בנגינה בכלים האלה. (הסגנון שלו מאד מזכיר את סגנון הנגינה המהוקצע של סטנלי קלארק. למרות שלטעמי סטרן לא נתן לו מספיק חשיפה במהלך ההופעה).
ואם בסטרן עסקינן – כאמור הסולואים הארוכים שלו מאד מרשימים, אם כי, אם להיות הוגן, שאלתי את עצמי האם לקראת סוף שנת 2022 יש הצדקה לסולו ארוך של כ 15 דקות הבנוי על אקורד אחד ? במיוחד שסטרן, בניגוד לכל נגן גיטרה מצוי לא משנה את הסאונד (הדי אנמי) של גיטרת הטלקאסטר שלו, גם בקטעים שדרוש בהם יותר "דיסטורשן" או "גבוהים".
למעשה, במהלך כל הערב אתה נחשף לסולו טכני ארוך ארוך, מבלי שהאומן מביא אותך לריגוש, במובן של "טוב אנחנו יודעים שאתה טכני, מהיר ושולט באקורדים מורכבים – אבל אוקי… מה הקטע ?". ואם יש משהו אחד שהייתי מאד ממליץ לסטרן – זה ממש, אבל ממש, להימנע מלשיר – זה לא התחום שבו הוא מתמחה, ואני בטוח שבין מיליוני הזמרים המצוינים שחיים כיום בארצות הברית סטרן יכל היה למצוא מישהו צעיר ומוכשר שימלא את הפונקציה שלו.
אבל, ותמיד יש אבל, את החולשת האלה הציל, במשך כל הערב, המתופף צ'יימברס שהצדיק את המאמץ הנפשי האדיר שהיה כרך בנסיעה לשוני. צ'יימברס הוא תופעה של "פעם בחיים". מוסיקאי ענק שמדהים בכל נגיעה שלו בתופים ובמצילות ! לא חייבים להיות בעלי השכלה מוסיקלית כדי ליהנות מגדולתו, ייחודו והמוסיקליות המטורפת שלו – קשה להוריד את העיניים (ואת האוזניים) ממנו לשנייה (ולא רק בקטעי הסולו המהממים שלו).
הערב הסתיים בביצוע די פושר של סטרן ל"להיט" הענק של המנטור ג'ימי הנדריקס Red House. קטע שהדגיש עוד יותר את הפער בין הסאונד המקורי והאגרסיבי של הנדריקס לעומת הצליל הרך (מדי) של סטרן.
בגדול – הקהל נהנה, במיוחד שהוא הורכב ברובו מחובבי ג'אז ויודע ח"ן שידעו לדקלם בעל פה את ההיסטוריה המוסיקלית של סטרן וצ'יימברס. הסאונד היה מושלם ומאוזן, אם כי לגבי התאורה…. סטרן ניצב במרבית הזמן בחשכה.. למה ? ככה… אבל בסופו של עניין זה היה ערב ג'אז מהנה (וגם זה משהו בימים בהם חובבי הג'אז מוצאים את עצמם במיעוט כמעט נכחד ).
