מחזות זמר בתאטרוןסיקור הופעות

ברוכים הבאים לעולמם של השבורים

מחזהו של חנוך לוין - "הרטיטי את ליבי" עולה בגרסה חדשה של התיאטרון הלאומי הבימה, היינו בפרמיירה.

אכן, הברכה הזו "ברוכים הבאים לעולמם של השבורים" היא ההגדרה הכי מדוייקת שניתן להציב מעל כל אחד ואחד ממחזותיו של חנוך לוין המנוח. ביניהם מצוי המחזה "הרטיטי את ליבי" שנכתב על ידי לוין בשנת 1993 ועלה לראשונה בשנת 2007 במסגרת התיאטרון הקאמרי.

אמש הוא עלה בגרסה חדשה במסגרת הרפרטואר של התיאטרון הלאומי הבימה. במקור המחזה היה מתוכנן להגיע לידיו של הבמאי עומרי ניצן, אולם ניצן הלך לעולמו לפני שנה בעקבות מחלת הסרטן, ימים ספורים לפני תחילת העבודה על המחזה.

מי שקיבלה את המושכות להצגה היא הבמאית מירי לזר כאשר לצידה אוהד חיטמן שעיצב את פס הקול ואת השירים שבוצעו במהלך ההצגה בידי השחקנים שחר רז, זוהר בדש וניל משען שגילמו במהלכה כמה מדמויות המאהבים של הכוכבת – ללללה, אותה מגלמת יעל לבנטל.

בתפקיד הראשי בן יוסיפוביץ' בדמותו של השופט למקה שאת התואר קיבל לאחר ששפט בתצוגת יופי, הוא בעצם הלמך הקלאסי, זה שיתן לעבוד עליו ללא מאמץ… ידידו הטוב הוא פשוניאק, דמות עלובה ומסכנה ומאוד שבורה אך עם הגיון חריף ביותר, אותו מגלם עמי סמולרצ'יק, זוגתו במחזה היא ככה ככה, אישה עצלה דורסנית ודרשנית המגולמת בידי מאיה מעוז.

מבלי להיכנס לנרטיב העלילתי אומר כי מדובר בשעה וחצי במהלכן חייהם של השבורים, המעוכים והמוזרים נפרשים לעיני הצופים באופן מגוחך ונלעג עד הגזמה, זו דרכו של לוין ליצור את החיים של דמויותיו.

אפילו אני שדי יושב כאילו קפאי שד על הכסא בהצגות גיחכתי לא פעם במהלך ההצגה, היו בין הקהל כאלו שלקחו זאת עד הסוף עם פרצי צחוק רמים ומתגלגלים, אכן קומדיה של החיים הנלעגים של האחרים. כמה טוב שאנחנו יכולים להתבונן בהם ממרחק כסא ובמה ולא להיות חלק מהם.

הפן המוזיקלי שליווה את המחזה וניכתב כאמור בידי אוהד חיטמן ישב באופן מדוייק על האווירה הנדרשת מבלי לקפוץ קדימה כבלתי תלוי כפי שאנו מכירים ממחזות זמר שיגרתיים.

ברגעים של אחרי המחזה, הסטנדינג אוביישן הארוך שהחל מיד עם קימתה של גילה אלמגור מכסא הצופה ופתחה במחיאות כפיים קצובות וקריאות כל הכבוד הגיע לנקודת שיא כאשר יוסיפוביץ נתן את הקרדיט הנכון לאותם שחקנים שגילמו את הדמויות הללו בגרסה המוקדמת של התיאטרון הקאמרי ואף כיבדו את הפרמיירה בנוכחותם בקהל.

אין ספק שמחזה שכזה המקבל הזדמנות שניה לעלות על הבמה לטובת הקהל שוחר התרבות הוא מה שעושה את הבימה לתיאטרון לאומי, רספקט.

 

יובל אראל

הייתי שם – כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם – בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון.

לקריאה נוספת

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

גם זה מעניין
Close
Back to top button
%d בלוגרים אהבו את זה: