פס קול שבועי
כולל וידאו

דנה ברגר – כל אהבה לטובה

באלבום החדש מגישה דנה ברגר שירים שנכתבו בידי מיכל דגן, האזנו לשירים וקראנו את המילים, שירים של העצמה נשית.

הזמרת היוצרת דנה ברגר, רוקרית בועטת שנמצאת איתנו כבר מעל 30 שנה מאז ימי להקת "בלאגן" ובמדף תקליטיה מצויים כבר עשרה אלבומים, האחרון שבהם DNA אשר יצא בשנת 2020 בעיצומה של המגיפה והוא פרי שיתוף פעולה עם בן זוגה עדי שרון.

אלבום חדש של שתי נשים

כעת היא משיקה אלבום חדש, אף הוא פרי שיתוף פעולה אשר נוצר בעקבות סדנת כתיבת שירים שהיא מעבירה. עת אחת מהמשתתפות – מיכל דגן, כתבה טקסטים ששבו את ליבה של דנה ונוצר בין השתיים קליק. בעיצומה של תקופה לא קלה בשיא המגיפה ובין סגר לסגר, אשר הוביל לסדרת שירים אותם מיכל כתבה ודנה הלחינה ומבצעת. בסופו של תהליך נאספו שמונה שירים שמיכל כתבה את מילותיהן ודנה הלחינה, אליהם צורף שיר נוסף – "ילדי הספק" שמילותיו נכתבו במשותף על ידי שתיהן. את השירים הפיקו שלושה מוזיקאים מצוינים בעצמם – יוגב "יוגי" גלוסמן, עמרי אמדו, פיטר רוט.

לצידו של האלבום המלא יוצא גם שיר הנושא של האלבום, "כל אהבה לטובה" כווידאו קליפ. שיר המבקש להעביר מסר של עידוד וחיזוק לכל אותן נשים שבוחרות להמשיך את מסלול חייהן לאחר פירוק התא משפחתי.

כך מספרת דנה על החיבור והיצירה המשותפת שהובילה לאלבום החדש – "כשהתחלתי ללמד כתיבה (לפני יותר מעשור) רציתי בעיקר להעביר את המתנה המופלאה הזאת הלאה. הכלי התראפויטי הזה שבעזרתו אני מדברת עם עצמי כבר הרבה מאד שנים. מאז הנחתי עשרות סדנאות כתיבה בכל הארץ, החל מסדנה למתמודדים עם הפרעות נפשיות באנוש, הספרייה לעיוורים, נשים נפגעות אלימות ועד לסדנאות העמקה והכשרה למוזיקאים, סינגר סונג רייטרים ו״סתם״ אנשים שרוצים ללמוד לדבר עם עצמם. בפברואר 2020 מיכל הגיעה לסדנת כתיבה שלי בתל אביב. במרץ פרצה הקורונה אל חיינו והסדנה עברה לזום כמו שאר החיים שלנו…הימים היו ימים של בהלה, של תחילת ההתמודדות, של חוסר וודאות מוחלט, לא היו הופעות, לא הייתה עבודה, ישבנו בבית מסוגרים ומבודדים. המשכתי ללמד דרך הזום, זה היה מיוחד ומרפא עבור כולנו להישאר ביחד בתוך כל הלבד הזה. כשהסתיימה הסדנה מיכל ביקשה להמשיך למפגשי זום פרטיים ומשום שבתקופה ההיא ,זמן היה לי בשפע , הסכמתי בשמחה. תוך כדי עבודה על הטקסטים קרה לי משהו שלא ציפיתי שיקרה, התאהבתי , התחברתי למילים של מיכל , ואפילו לא הבנתי אז עד כמה. התחלתי להלחין את השירים, אחד אחרי השני. הכל פשוט זרם ממני החוצה כמו נהר. המשכנו להיפגש גם בין הסגרים אצלי בבית. העמקנו, הכרנו עוד ועוד ,עבדנו ,שיחקנו חיפשנו ודייקנו כוונה ומשמעות, מילים וחרוזים. ואז הבנו שיש לנו אלבום שלם ביד. זו פעם ראשונה שאני שותפה לאלבום שלם שלא אני כתבתי את המילים שלו. דממת הקורונה הביאה עימה גם מתנה גדולה, השקט והריק, שיחררו את האגו ואפשרו לי להתמסר ולהתחבר למילים ולסיפור שהוא לא שלי. מכיוון שאני רגילה לשיר את עצמי, הנחתי שאשאיר לי רק 2-3 שירים שאבצע בעצמי ולשאר השירים נזמין זמרות נוספות. אבל … התאהבתי ותוך כדי העבודה הבנתי שאין מצב… לא נותנת שום שיר לאף זמרת אחרת…זה הפך להיות לגמרי שלי!"

כך מיכל דגן, כותבת מילות השירים, מעצבת גרפית במקצועה ומחברת הספר "ילדים גרושים", מספרת על החיבור עם דנה – "אני אדם שרואה את העולם בצבע, בצורה, מאז ומתמיד ביטאתי את עצמי ועסקתי בעיצוב ובאמנות. בעיצומו של שבר גדול בחיי, מצאתי את עצמי מוצאת דרך דווקא במילים. פניתי לדנה שתלווה אותי בתהליך אישי, אחת על אחת, במסע של התמסרות ליצירה, למילים ולעצמי. אבל דבר לא הכין אותי לרגע בו דנה לקחה את הגיטרה שלה והתחילה להלחין את המילים שלי. בראה להן חיים חדשים בצלילים, קול וגוון. מעבר למחמאה האדירה, מה שריגש אותי עד דמעות היה הדיוק בבחירות שלה. ידעתי שכך בדיוק זה היה נשמע לו הייתי אני זמרת ומלחינה. המילים שנכתבו מהמקום הכי פרטי שלי – הפכו בטבעיות ובאופן עמוק, ליצירה של שתינו, ועוד מעט – היא כבר תהיה של כולם."

ויש גם הופעות

דנה ברגר יוצאת בימים אלו לסבב הופעות ברחבי הארץ – בתאריך 3 בפברואר במשק פורת, עין יהב, בתאריך 5 בפברואר במלון דריסקו בתל אביב, בתאריך 10 בפברואר באלמא, זכרון יעקב, בתאריך 8 במרץ בהיכל התרבות קדימה צורן, בתאריך 12 במרץ בבית הפנאי, נס ציונה, בתאריך 26 במרץ בזאפה תל אביב, מופע להקה, אורחת מיוחדת: ליהיא לפיד

יובל אראל

הייתי שם – כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם – בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון.

לקריאה נוספת

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

גם זה מעניין
Close
Back to top button
%d בלוגרים אהבו את זה: