הבלאגן של דנה: ברגר איחדה את להקת נעוריה במופע המיטב מכל הקריירה

כשהייתי בן 16 פתחתי טלוויזיה וראיתי זמרת בשמלה אדומה ושיער בלונדיני עומדת בין חבורת גברים ושרה בהתרסה ובסרקזם: "גברים מקצוענים יודעים מה הם רוצים / אף פעם לא טועים, גברים מקצוענים ". סקס ורוקנ'רול. סמים לא היו. נדלקתי עליה. זוכר שהלכתי לקנות את הדיסק של "בלאגן" וחרשתי עליו שעות וימים. הכתבה האמיתית הראשונה שלי על מוזיקה בעיתונות, כלומר ב-ynet, הוקדשה לו.

מאז אני משתדל לשמור אמונים לדנה ברגר. את אלבום הסולו הראשון שלה – רוק אלטרנטיבי עם סחרוף, מוכיח, שועלי ובללי – אהבתי ברמות קשות. כששידרתי ברדיו סטודנטים אפילו קראתי לתוכנית הרוק שלי "שבע בערב אצלי", על שם שיר מתוכו. הבנתי ואהבתי את מה שהיא עשתה באלבום השני, שהיה הרבה יותר מרק "חמימות חולפת" "מחכה לו".

לפני 16 שנה נפגשנו לראשונה. היא הייתה אז בשיא ההצלחה שלה עם להיטי האלבום השלישי "עד הקצה" שהפיק עופר מאירי. ההתמחות שלו הייתה ג'ינגלים לגלגלצ, והשילוב בין אלקטרוניקה רכה לפופ אקוסטי, הפך אז את דנה ברגר למלכת הפלייליסט ולזמרת השנה. אני הייתי אז סטודנט לתקשורת שנה ב', שכתב בעיתון סטודנטים. איכשהו, הצלחתי להשיג איתה ראיוןץ נפגשנו בבית של היחצנית המיתולוגית מירי בן-יוסף ז"ל, והראיתי לדנה קלטת וידיאו מ"רוק בים האדום 92'", שם היא הופיעה עם חמישה שירים, מ"בלאגן", עם "מלך" מאלבום הבכורה שלה שעוד לא יצא אז, ועם שיר בשם "איך בלי לשים לב", שמאז הלך לאיבוד. הגיטריסטים שלה בהופעה ההיא היו עמיר לב ודודי לוי. היא נדלקה על התיעוד, ומכאן הראיון זרם. באותו הקמפיין ברגר כיכבה על השער של שני עיתונים, "סופשבוע" של "מעריב" ועיתון הסטודנטים של המכללה. כבוד.

מאז ראיינתי אותה אחת לכמה שנים וראיתי אותה בעיקר בהופעות. בסיבוב עם איתי פרל בזאפה, בפסטיבל הפסנתר עם האלבום הקודם, במופע שהפיק יוסי פיין ועשה ממנה לרגע אלישיה קיז מקומית. כמובן שהייתי בעדה ב"הישרדות". איך אפשר שלא.

בשישי בערב ברגר סגרה סדרת הופעות בזאפה לגל הוצאת אוסף בהופעה חיה. על הבמה היא איחדה את "בלאגן" המיתולוגית, כלומר אירחה את דן תורן ויובל מסנר. יחד הם ביצעו את "חוץ לארץ", "לצלול", "שקט" בהדרן, וכמובן את "גברים מקצוענים". הפעם בשמלה שחורה. הפעם ב"לצלול" ברגר אמרה במקום "אני היית מלצרית ב'בלפור'", "אני הייתי ב'הישרדות'". זה היה יכול להיחשב איחוד חד-פעמי, לולא ברגר ומסנר כבר התארחו בתחילת החודש בהופעה חגיגית של תורן לרגל הוצאת אלבום אוסף כפול. כן כן, דור ה"רוקסן" בשלב האוספים. ובכל זאת היה מרגש. הביצועים ל"גברים מקצוענים", "חוץ לארץ" ו"לצלול" היו דומים מאוד, לא יאמן עד כמה, לאלבום של "בלאגן" מ-92'. הם גם נמשכו כמעט אותו תזמון כמו השירים המקוריים. בדקתי.

היה מרגש בעיקר כדי לראות את ברגר, תורן ומסנר מרגישים שוב צעירים ופרועים, רוקרים של רגע, חופשיים, חיים את תל אביב ההיא של פעם. זו לא הייתה נוסטלגיה, אלא כמו שברגר עצמה אמרה, מנהרת זמן (של טוני ודאג, לדבריה) שלקחה אותם ואת הקהל 24 שנה אחורה. כמה כוח יש למוזיקה, כמה אנרגיה יש לרוקנ'רול. מעבר לזמן ולמרחב. אתה שר שיר ששרת לפני חצי יובל, או צופה בכמה מאלילי נעוריך שרים אותו, ומרגיש לרגע צעיר ונטול דאגות מלא בחלומות, נזרק בבת אחת למי ולמה שהיית אז. והקהל הריע. הוא הריע כי חזר לרגע 24 שנה אחורה, וכל כך שמח להיות שם. הוא הריע כי ברוקנ'רול של "בלאגן", הייתה באמת תחושה של חופש גדול, של נעורים קדחתניים, של היזרקות דן תורנית מופלאה, וגם רצון לתעד את רוח הזמן, את התקופה, את הרגע הזה שבו שינקין היה שינקין, "רוקסן" היה "רוקסן", ולהיות מלצרית ב"בלפור" היה משפט שאומרים כשמנסים להתקבל לאנשהו.

גם ערן צור הצטרף לחגיגה, ושר עם ברגר (בליווי מסנר כמובן) את "פרח שחור", "תמונה אימפרסיוניסטית" והשיר החדש שלו "כלנית", שנשמע כמו רטרו לימיו האפלוליים והמסתוריים, עם האלימות הנוכחת והחיים בחשכה בשיר. צור גם שר עם ברגר (ותורן ומסנר) בהדרן את "שקט" היונה וולכי, שהקליט בעצמו. מעבר למעמד של "שקט" כמעין קלאסיקה ברוק המקומי, ולכמיהה המתמדת לשקט במציאות החיים המקומית, החיבור בין ברגר לצור כזמרים עבד יפה.

בשאר המופע זו הייתה דנה ברגר הלגמרי רגילה, עם אותם להיטים מתקופת "עד הקצה" ואותם רקעים אלקטרוניים שיצר עופר מאירי, שהיא סוחבת איתה כבר 16 שנה ומושמעים מהמחשב של הקלידן. הקלידנים התחלפו עם השנים, הרקעים לא. ועם אותו מתופף, ניר מנצור, ואותו גיטריסט, יניב דדון, שמנגנים איתה מאז ועד היום (גם הבסיסט מיכאל פרוסט איתה כבר שנים), עם ניקה והכינור שלא היו מספיק דומיננטיים. זו דנה ברגר ששרה על נשיות, התבגרות, אמהות, פמיניזם, ומקדישה שירים לגרושות ("מחכה לו", פעם הייתי מקדישה אותו לרווקות).

באומץ, היא פותחת את ההופעה עם השיר החדש "עם היד על הלב" ואת ההדרן עם "אתה לא נמצא", שכתבה לבעלה. היא מעדיפה לבצע את "דלתות נפתחות", שיצא כסינגל לפני חמש שנים ולא נכלל באף אלבום, על חשבון, למשל, "לא ליפול", השיר שיצרה ב"הישרדות". זו דנה ברגר שמרגשת בבלדה עצובה כמו "גן מאיר", מלטפת בבוסה נובות ("מחכה לו", "אתה בא והולך"), מרגשת ב"הנה באתי הביתה", ולא שוכחת לצעוק "אם אתה רוצה להיות מלך". זו ברגר שהפכה לזמרת שיש בה קצת מהכל, עם שלם שעולה על סך חלקיו. בהופעה שלה הקהל מקבל ומתחבר לסך השירים שלה שנכנסו לפלייליסט. עם מה שלא נכנס ולא מוכר ולעוס, קצת קשה לו, וזה ממש לא אשמתה. ככה עובד פה העסק.

אני אוהב ומעריך את דנה ברגר כבר כמעט חצי יובל. גם כשהיא מתחרעת ברוקנ'רול וגם כשהיא מתכרבלת בזוגיות או מבכה שיברונות לב. היא זמרת מקסימה ויוצרת מוכשרת, היא שובבה ובוגרת, היא עושה שטויות על הבמה וגם יודעת להגיש מופע ברמה גבוהה. היא קול נשי רב-ממדי בעולם ציני של גברים. היא מצליחה לתחזק קריירה ואפילו לפרוח, כשמסביב ייהום הסער. לא סתם היא השתתפה ב"הישרדות". היא תמיד יודעת איכשהו להמציא את עצמה מחדש. זמרת, שחקנית, דוגמנית. אבל עכשיו הגיע הזמן שלה להשאיר מאחורה את הבלאגן (תרתי משמע) ולכתוב שירים חדשים.

וידאו, צילום אסף נבו

לחצו לעיון בכתבה אודות השקת אלבום האולפן האחרון של דנה ברגר "מתנות של זמן"