סיקור הופעות
כולל וידאו

שובה של הפצ'ה קוצ'ה

אחרי הפסקה מאולצת של שנתיים חזר האירוע השנתי הייחודי, עשרה מופיעים, שש דקות וארבעים שניות, גם מוזיקה הייתה, פצ'ה קוצ'ה. היינו שם.

פייר, התגעגענו, מאז מרץ 2019 גם אירועי פצ'ה קוצ'ה נאלמו דום בעקבות המגיפה, כמעט שנתיים נעלמו לבלי שוב. החגיגה הרב תרבותית האקלקטית חזרה השבוע כדי לסמן V גדול גם על שנת 2021. כי בינינו, אי אפשר להחמיץ את ההזדמנות הזו, לחוות שעה וקצת של מופעים קצרצרים משלל תחומי חיים עם א.נשים המציגים.ות את העשייה\יצירה\תחביב מטורף שלהם בפרק זמן מתוחם מראש של שש דקות וארבעים שניות כל אחד ואחת.

זו השיטה, נגזרת של תכנות ממוחשב במקור בעריכת סרטים, הפכה למוצר תרבות אנושי שווה לכל נפש, במחיר הפחות ממנת שווארמה (עם חמוצים ליד) וכלל החירות שכל הקודם זוכה במקומות הכי טובים בהיכל התרבות, אין מושבים מסומנים (למרות שהמקדימים הזריזים פורסים תיקים, צעיפים וסוודרים כדי לסמן כסאות נוספות כתפוסים עבור חבריהם\משפחותיהם, לפחות הם לא מסמנים זאת כמו שבעל חיים עושים סימון גזרה…)

סליחה, מהיכן מגיע המינוח ואיך הוא צמח?

בשנת 2003, פיתחו צמד האדריכלים אסטריד קליין ומארק דית'ם תצוגת שקפים המלווים הרצאות בתחום האדריכלות. השניים ביקשו לקצר ולתחם את הזמן שניתן לכל אחד מהדוברים וקבעו את תזמון המצגות למשך 6 דקות וארבעים שניות. הרעיון שהחל לרוץ בטוקיו לערבי אמנות מעל הבמה התפשט תוך זמן קצר כתופעה תרבותית ותודעתית ברחבי העולם. מדובר באלפי ספוטים ברחבי העולם החושפים מאות אלפי אנשים לסשן במסגרתו הם נחשפים לסיפורים עוצמתיים ומושכים חזותית שמרגשים את הקהל תוך פחות מ-7 דקות.

באופן אישי אנחנו מגיעים כדי ללכוד את החוויה המוזיקלית שבתוככי האירועים, כך פגשנו בעבר את האחיות לוז, ויקטוריה חנה, ארמון בזמן, טייני פינגרז, קארמה שי, סיסטם עאלי. האמת שגם האחיות חיים, אקא A-wa החלו את דרכן באחת הפצ'ות, יומיים אח"כ כבר נתקלתי בהן בחגיגות יום ההולדת של רדיו הקצה בבלוק המנוח… דרך מצויינת לאמנים הפורצים לתודעה להופיע לרגע קט בפני קרוב לרבבת צופים (4 מופעים ביומיים).

ענת ספרן ואיתי מאוטנר, פצ'ה קוצ'ה. צילום יובל אראל
ענת ספרן ואיתי מאוטנר, פצ'ה קוצ'ה. צילום יובל אראל

מזה 15 שנים שהשיטה עובדת, על הבאת הנוסחה לארץ אחראים האוצרים ענת ספרן ושותפה איתי מאוטנר, לצידם מצוייה חברת ההפקות "פאזה" העושה את כל העבודה שמסביב לאחר שלבי הבחירה במציגים.ות.

בשעה שבע וחצי בערב מתחיל הסשן הראשון, שהוא יהיה מדוייק ודומה לחלוטין לסשן השני ולעוד שניים שיתקיימו ביום המחרת, אין מקום לאלתורים, הכל צריך לתקתק (לדפוק) כמו מכונה משומנת.

אז מה היה לנו אמש? ומה רצינו לחוות במיוחד?

כבר בשלב הכניסה לאולם והישיבה הגישו אלון פרץ ודניאל פרסאי את הפתיח, מעין יצירה מוזיקלית חדשה ומקורית הנגזרת מתוך סאונד של ביטים עמומים הפורצים מתוך סט רמקולים המונחים על הרצפה כלפי מעלה ומהווים מעין צלוחיות להניח בהן עלים, פירות נשירים מיובשים המרקדים על פי הרטט, עם פינאלה של הנחת צבעים ואבקת סודה לשתייה היוצרת מיצג צבעוני מרתק המתועד כל כולו מספר זוויות של מצלמות וידאו המשדרות זאת על מסך הלד הענקי באחורי הבמה.

אלון פרץ. צילום יובל אראל
אלון פרץ. צילום יובל אראל
צלילים ותנועה. צילום יובל אראל
צלילים ותנועה. צילום יובל אראל

המציג הראשון היה שאול כהן העוסק בעיצוב מוצרים מחוץ לקופסא שפתר בעיות ישראליות מהותיות באמצעות מוצרים יוצאי דופן אך פשוטים ביותר, בין פתרונותיו מצויים שיניים לפתיחת שקית שוקו, פאצ' לפיתה שנפתחת, מראה לבדיקת תאריך פג תוקף לקרטוני חלב מרוחקים במדף המרכול, כומתת תנומה לחייל.ת הסדיר ואפילו מזוזה הניתנת לנישוק אמיתי…

שאול כהן. צילום יובל אראל
שאול כהן. צילום יובל אראל
כומתה לתנומה. צילום יובל אראל
כומתה לתנומה. צילום יובל אראל

המציגה תמר טל-אל מאיירת השומעת את העולם באמצעות מכשיר שמיעה חשפה את עולמה חסר הצלילים באמצעות איורים המפרשים זוויות אחרות לחיים.

תמר טל-אל, עולם השקט. צילום יובל אראל
תמר טל-אל, עולם השקט. צילום יובל אראל
תמר טל-אל, עולם השקט. צילום יובל אראל
תמר טל-אל, עולם השקט. צילום יובל אראל

מעצב האופנה דודי כהן הציג קולקציה חדשה ווירטואלית המהווה מעין הומאז' לשכונת עמידר בבת ים בה בילה את ילדותו, שילוב מטורף וגאוני של שכונה עם הוט קוטור והבלינג העכשווי.

דודי כהן, אופנה שכונה. צילום יובל אראל
דודי כהן, אופנה שכונה. צילום יובל אראל
דודי כהן, אופנה שכונה. צילום יובל אראל
דודי כהן, אופנה שכונה. צילום יובל אראל

הצלמת אלמה מכנס, כן, ממשפחת האחים מכנס, אגדות כדורגל מקומיות, הציגה סדרת צילומים המתעדים את העולם המרתק של כדורגל נשים המראים את המגבלות וההדרה החברתית סביב התחום רק בשל היותן נשים.

אלמה מכנס, כדורגל נשים. צילום יובל אראל
אלמה מכנס, כדורגל נשים. צילום יובל אראל
אלמה מכנס, כדורגל נשים. צילום יובל אראל
אלמה מכנס, כדורגל נשים. צילום יובל אראל

הצלמת טל קרונקופ חשפה בפנינו את מערכת היחסים שלה כאמנית וצלמת אל מול הסבתות שלה אותן הפכה לכוכבות עבודות וידאו ייחודיות.

טל קרונקופ, סבתא כוכבת. צילום יובל אראל
טל קרונקופ, סבתא כוכבת. צילום יובל אראל
טל קרונקופ, סבתא כוכבת. צילום יובל אראל
טל קרונקופ, סבתא כוכבת. צילום יובל אראל

המעצב ארז נאבי לקח את הקהל להצטרף למסע שלו בעקבות עיצוב טבעוני, היכן שעלי בננות הופכים לטקסטיל, מלח וענפים יבשים הופכים לרהיטים וסלים נארגים על גבי תבניות אשפה.

ארז נאבי, טבעי בטבעוני. צילום יובל אראל
ארז נאבי, טבעי בטבעוני. צילום יובל אראל
ארז נאבי, טבעי בטבעוני. צילום יובל אראל
ארז נאבי, טבעי בטבעוני. צילום יובל אראל

את הקטע ההומוריסטי הגיש טל מנקס המוגדר כאושיית רשת שפרץ חסמים ותובנות מובנות בתודעה והבנת מהות החיים אל מול הקהל עם הרבה הומור כשהוא מתחיל מהסוף וחוזר אליו מוביל את הקהל ממש כמו החלילן מהמלין מותיר אלפיים ארבע מאות א.נשים מנופפים.ות בידיהם.ן…

טל מנקס, תעשו תרנגול הודו. צילום יובל אראל
טל מנקס, תעשו תרנגול הודו. צילום יובל אראל

אחרי שמונת חוויות ההצצה לחייהם ועשייתם של אנשים אחרים כל שנותר לי לחוות הנם הרגעים המוזיקליים. וגם השנה לא התאכזבתי כלל.

המופע הראשון, אשר שובץ בין המציגים היה של איגור קרוטוגולוב ותזמורת הצעצועים שלו, הרכב נגנים ווקליסטים המשתמשים בכלי נגינה שהנם בעצם צעצועים כדי ליצור קטעים מוזיקליים, די אוונגארדים במהותם וצביונם. האמת שאין זו פעם ראשונה בה אני חווה את המופע של תזמורת הצעצועים, את איגור פגשתי לראשונה פסטיבל יום ההולדת השביעי של מועדון ההופעות לבונטין 7, שנה אחר כך פגשתי אותו עם התזמורת המלאה באותו מקום. אוונגארד כבר אמרתי.

אולם גולת הכותרת המוזיקלית של הפצ'ה קוצ'ה הנוכחי היה של האמנית דגה פדר. ניתן להגדיר את שלל עיסוקיה כך – אמנית ישראלית רב תחומית, כוריאוגרפית ומנהלת להקת המחול ביתא, מוזיקאית ואמנית חזותית. דגה אשר נולדה באתיופיה נחשבת לאחד הקולות האמנותיים והתרבותיים החשובים בהוויה של העדה האתיופית המקומית. פגשתי בדגה במספר הזדמנויות במסגרת פסטיבל סיגדיאדה המציין את הפן האמנותי והתרבותי של בני העדה האתיופית כחלק מחג הסיגד – הכמיה לירושלם. פעילותה המכוננת היא להקת המחול "ביתא" באמצעותה היא מנכיחה את המסורת האתיופית העתיקה של ריקוד ולשלב אותה עם אלמנטים עכשווים.

כעת, קחו את כל מה שאמרתי על דגה וצרפו זאת לעובדה שהיא לוותה לצד רקדניות "ביתא" גם בביג בנד של יונתן וולצ'וק כשהיא שרה שיר חדש בשפה האמהרית שכתבו עבורה רביד כחלני והימן בלוז בעיבודו של וולצ'וק, חווית אתיו ג'אז גרובי.


לחצו לצפייה בגלריית התמונות המלאה

יובל אראל

הייתי שם – כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם – בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון.

לקריאה נוספת

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

Back to top button
%d בלוגרים אהבו את זה: