פס קול שבועי

זיו בראשי – יש המון

המוזיקאית זיו בראשי משיקה אלבום בכורה בעברית – "יש המון", בינינו, יש מה לשמוע

אלבומה החדש של זיו בראשי, מוזיקאית הכותבת, מלחינה, מפיקה ומבצעת את שיריה הנעים בעולמות של פופ חולמני עם קמצוצי פסיכדליה, היפ הופ ואלקטרוניקה, אשר יצא בלייבל "חולית", מכיל עשרה שירים בשפה העברית. עם יציאתו ניסו רבים.ות לחפש את ההשפעות או הדמיון המוזיקלי בין יצירותיה של זיו לאמנים מוכרים בסצנה העולמית. אני אומר לכם.ן – לא, די, תפסיקו להשוות, פשוט הסיטו הווילונות, כבו את האורות או לפחות עמעמו אותם, התכנסו לכם על ספה, פופ או כל מרבץ טקסטיל נינוח אחר, הנינו את זרוע המקול על התקליט או פשוט תלחצו פליי בפלטפורמה האהובה עליכם בה מוצג האלבום, תאזינו. זהו.

כך זיו עם יציאת האלבום לאור – " תודה /// איך כותבים קרדיטים? בשמי ובשם השירים יש תודה שרוצה להיאמר בסדר כרונולוגי. לפני שנה בדיוק הגעתי לדירה באלנבי ביום גשום עם פלייליסט שמכיל אסופה של שירים שכתבתי. קראתי לו- ״דג ציפור״. לא ידעתי מה לעשות עם השירים האלו, זו הייתה הפעם הראשונה שביקשתי מאדם להיכנס לדברים שעשיתי לבד בבית. אבל *נימשי לא אדם- הוא יותר קרוב למלאכים, הוא חבר אמת שלי, והוא כמו קרוב משפחה. הסכמנו שאין לוותר על השירים האלו ושמקומם בעולם ימצא אבל אנחנו חייבים להקליט מליון שבע מאות כלים ולמצוא את יעודם המוזיקלי. הסתכלנו לשיר בעיניים- מה אתה רוצה להיות? בוסה נוסה או רוק מהניינטיז?

לנימשי יש אנרגיות לא רגילות, כמו של ילד נמרץ. בהקלטות, באחד מן הרגעים בלילה מאוחר, אחרי מליון טייקים, כולנו היינו עייפים ושבוזים על הספה ורק נימשי התרוצץ בין כל המכשירים. מחבר כבל לפה, רץ אל הקלידים בחדר השני. ״נימשי, מאיפה יש לך כוח?״ ״אנחנו עושים מוזיקה. בשביל זה אנחנו חיים״ *עומרי כהן נתן מהקול הייחודי שלו וניגן על שלל הכלים, וככה גם *טל משולם ו*גיא גפן הגאונים. עוד ניגנו באלבום, *רם אוריון הגיטריסט האגדי (שמש גדולה ויש המון) *איתמר לובשטיין תופים (שמש גדולה) *רועי דוויק הבסיסט (דתיים ושמש גדולה) ו*גל עובד (סינת והקלטות בשמש גדולה).

האלבום היה כמעט מוכן, פתאום הפליילסט לבש צורה של עשרה שירים מסודרים. שלחתי את הפלייליסט לבועז והוא אמר שישלח אותו ל*איתמר ו*אסף מחולית. *בועז אהב את השירים ולא חשב שאני משוגעת ועל זה מגיעה לו התודה הכי גדולה.

התקדמתי עם האלבום הזה צעד אחר צעד מבלי לדעת את עתידו. לעיתים זה היה מפחיד, הייתי מקללת את עצמי בבית שאני מבזבזת את הזמן שלי על שירים שאף אחד לא ישמע לעולם. ובשאר הרגעים השירים האלה עזרו לי יותר מכל שיחה עם אדם בעולם, חיבקתי אותם והבטחתי להם שאני אקח אחריות עליהם ואעשה מה שנדרש.

את *איתמר ו*אסף הכרתי כשעבדתי בתור מוכרת ב*חולית. הם בעצם מוציאים בפועל את האלבום הזה על תקליט אבל יש להם תפקיד גם ביצירה שלו. משהו מדהים ונורא קרה כשהתחלתי לעבוד בחולית- לא הצלחתי לשקר יותר. בחנות שמעתי כל כך הרבה מוזיקה והבנתי שלכל השירים יש מקום בעולם ולכנים ואמיתיים מבינהם יש מקום בגן עדן. הבנתי שאני חיה ויוצרת שקר כלשהו, שאני רוצה להצליח או להוכיח משהו במוזיקה שלי במקום לרצות להגשים.

חולית הפכה לבית עבורי ופינתה מקום אמיתי בחיים שלי לרצונות האמיתיים שלי. חלקתי שם שיחות נפש. למדתי מוזיקה. אחרי שנה שעבדתי בחנות, הודעתי לאיתמר ואסף שאני חוזרת לגור בירושלים, כדי לחקור סאונד לעומק.

חולית הגשימה ולימדה אותי הגשמה מה היא, לעומת הוכחה. השירים שכתבתי בזמן שעבדתי בחנות- דתיים, שמש גדולה.

כשהייתי בת 15 ציונה השומרת בתיכון בו למדתי קראה לי בוקר אחד בהתלהבות והראתה לי ציור שהופיע בעיתון. ״שמרתי את המוסף משישי כדי להראות לך! זה בול את״. זה היה ציור של אישה יושבת על ספסל, נראית ספק משועממת ספק קודחת במחשבות. היא באמת דמתה לי וכשחשבתי על עטיפת האלבום, נזכרתי בה.

הראתי את הציור ל*שרה. חשבתי שהיא לא תסכים לשחזר את הציור לעטיפת האלבום אבל היא הסכימה.

*שרה היא גם החברה הכי טובה שלי בעולם, גם האמנית האהובה עלי בעולם, וגם האדם שמכיר אותי הכי טוב בעולם.

אחרי כל הדברים שכתבתי עכשיו זה היה תמוה לתת לאדם אחר לעצב את עטיפת האלבום.

נסענו לבית של אמא של שרה, אני שרה ו*נגה, לזכרון יעקב. לבשתי שמלה שקניתי ביריד יש שנייה של אמריקאים כשהייתי בת 14 מאיש שאמר שהשמלה הזאת היא מלפני מאה שנה והייתה שייכת לאישה רזה שהשיער שלה הגיע עד הרצפה והיא עבדה בקרקס. אני ואמא שילמנו בשקלים 64, רציתי להתחתן בשמלה הזאת. יום אחד.

לאלבום הזה אין עטיפה אחרת זו העטיפה שלו והיא נולדה כבר כשהשירים התקרבו אחד לשני והצטופפו בתור. הם חיכו לעטיפה ששרה יצרה והגשימה.

השיר האחרון באלבום הוקלט כשהייתי חולה בקורונה. אני ו*ערן הפכנו את הבית למעבדה ושלחנו קאבלים מהקומה השנייה לראשונה, כל היום הקלטנו ואכלנו ממתקים. הבאתי לזוגיות את השירים שלי וערן אהב אותם ביחד איתי. 

*אבא שלי שמע אותי ברדיו לפני יומיים וזה היה הרגע הכי מאושר בחיים שלי. *אמא ו*אבא שלי הם הקול בראש שלי שמעודד אותי לעשות מעשים אמיצים ולא לוותר. הם חינכו אותי להקשבה.

לפני כמה ימים ראיתי בבית קפה *מישהי שלמדה איתי בתיכון, היא סיפרה לי שהיא שמעה הבוקר את השיר שלי על האופניים באוזניות, שאלה אם זה מביך אותי שהיא אומרת. אני עלולה להגיב במבוכה כשאומרים לי את זה, אבל האמת היא שכשמספרים לי שמקשיבים לשירים שלי גם אם זה זר וגם אם זו אמא שלי וגם אם חברה שלי אני מרגישה פתאום שאנחנו חולקים משהו גדול ביחד, שאני אוהבת את השירים שלי הכי בעולם, הם עזרו לי לעבור דברים, הם היו לי לחברים בעת צרה או ברגע שמחה, יש לי קשר אינטימי ועמוק איתם. ועכשיו האדם שמולי חולק איתי אהבה והכרה לשירים האלו, אוטומטית יש לי קשר אינטימי גם עם האדם שעומד מולי. אנחנו עכשיו יכולים לאהוב אותם ביחד. עכשיו כל מי שיבחר, יכול ביחד איתי לחלוק אהבה לשירים.

כל הרליס הזה, אני לא במרכז שלו. האלבום במרכז שלו ואני הייתי האפוטרופוס שלקח עליו אחריות. ועזרו לי אנשים שהם מלאכים משמיים.

השירים האלו היו המוזיקה של החיים לתקופות, ככה החיים נראו.

מי יתן והשירים האלו יפגשו אנשים ויתנו להם מה שנתנו לי.

עוד מודה: לאוהד ניסים על המאסטרינג לאלבום וליעל קופלנד מקמע

ביום חמישי הקרוב נחגוג בחולית את יציאת האלבום, הרמת כוסית ב19:00!

זיו ~ יש המון ~ חולית ביי נייט

פרטים על הופעת השקה בקרוב

תודה לכל מי שקרא ותודה לכל מי שמקשיב לאלבום"

 

 

יובל אראל

הייתי שם – כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם – בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון.

לקריאה נוספת

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

גם זה מעניין
Close
Back to top button
%d בלוגרים אהבו את זה: