לחתום פסטיבל ג'אז ישראלי

השנה התקיים פסטיבל הג'אז הירושלמי בסמוך לאירועי פסטיבל ישראל. לקח שנלמד מאשתקד עת רוב רובו של הפסטיבל היה בשידור חי ופחות בשהייה בתחומי מוזיאון ישראל. גם השנה נעדרו אמנים אורחים המגיעים מעבר לים. בעוד שבישראל סצנת המופעים כבר חזרה לפעילות מלאה, אפילו נמרצת יותר מבעבר. שם בניכר, הם עדיין מלקקים את פצעי המגיפה וחיים תחת מגבלות.

השנה החלטנו להגיע ליומו האחרון של הפסטיבל. לא בגלל שהעדפנו מופע כזה או אחר. פשוט ניסינו לנווט בין אירועים נוספים במרכז הארץ, ימי מנוחה, ועלייה לרגל לעיר הקודש.

ההחלטה השנה לאצור את האירועים הרבים תחת כיפת השמיים הייתה מצויינת. אין כמו אויר הרים צלול כיין בגן הפסלים העוטף את בנייני מוזיאון ישראל. ספוטים נחבאים בין מבנים או צמחייה ארץ ישראלית. מהווים נקודות סמי אינטימיות להתכנסות הקהל והחוויה של ההופעות.

השתדלנו לזרום עם המיינסטרים ופחות להשקיע בכל הספוטים הקטנים בהם נטעו באהבה גדולה הרכבי ג'אז קאמריים המבצעים מה שקרוי בז'רגון המקצועי "סטנדרטים" או יצירות ג'אז הנוהגות לפי הכללים, סוג של ניגוד בסצנה שכולה שבירת כללים…

הלכנו על המופעים שנחתו בתוך הפסטיבל. אמנים שעולם הג'אז איננו דווקא הבית הטבעי שלהם. העניין היה לראות איך הפרשנות האישית שלהם נטמעת בג'זאיידה הירושלמית.

מספר הסיפורים

אז התחלנו עם טריו שכלל את גיא מוזס (מוזס פרוג'קט ועוד…) על קלידים ומקלדות, נדב לוזיה על כלי הקשה דיגיטליים. השניים יצרו פסיפס מוזיקלי סמי אמביינטי וסמי אוונגרדי שהיווה פסיפס רקע לכניסתו של גלעד כהנא (ג'ירפות) ששפך על אוזנינו טקסט סיפורי על פי סגנונו המוכר. נרטיב שהופך תוך כדי לאבסורד של המציאות, מעין קפסולת טריפ נפשי המתפתחת למחוזות מוטרפים ונחתמת בתמיהה רבתי.

המשכו של הערב שהחל לרדת מעל שמי ירושלים היה אל מול כיפת הפסיפס האוצרת בקרבה את היכל הספר. שם מצויות המגילות של מדבר יהודה המספרות את סיפורם של גיבורי המחאה של עמישראל ועמיהודה כנגד הרומאים…

הרכב פסדו ג'אז סמי טריפ הופ לטעמי הכולל את הסולנית רוזה לאה סלמון המנגנת בקונטרבס, המתופף חיים פסקוף, הגיטריסט וזמר הליווי סאן מייליך וטריו נשפנים הכולל את נעם דורמבוס בסקסופון טנור, נמרוד כץ בטרומבון וחן עמר בסקסופון סופרן. רוזה יודעת לשלב, להוביל ולפצוח בשירה בתוך מחוזות האר'נבי, הטריפ סול והג'אז המודרני, יצירות או שירים שעושים לך נעים בגוף, עשירים בגרוב, בביט ואווירה נעימה ומלטפת. במהלך המופע סיפרה רוזה כי הם בדרך להשקת אלבום בכורה מיצירותיהם. כדאי לעקוב.

המגילות הגנוזות

בהמשכו של השיטוט הגענו אל תוככי היכל הספר שם ממש ברמפה בה מצויות המגילות הגנוזות התרחש אירוע מוזיקלי יוצא דופן. צמד מוזיקאיות יוצרות המכנות את עצמן "הלביאות", יעל לביא המנגנת בקאנון וכלי הקשה, כנען קנטי המנגנת באקורדיון וכלי הקשה. יצרו מעין פסקול מנמנם בנוסח מדיטציה המתפתחת על לבל נמוך כאילו והססו לפגוע עם הצלילים במגילות המאובטחות מאחורי הזכוכית העבה. סוג של רגעים בהם אתה יכול לתת לשרעפיך להוריד את תריסי העיניים ולנמנם במיזוג האוויר שמרתף…

חזרנו שוב אל הגן הענקי, חיפשנו את האקשן הבא, לא התחברנו לכול האטרקציות, מפגש נגנים עם רקדניות בפאתי ירושלם בזעיר אנפין עם מודל בית המקדש השני, לא אהבתי את המקדש, חרטוט של יוונים… המופע עצמו היה מיועד לצפייה מעל החומה הגדולה שהביטה למטה, נתק פיזי מסויים שפגע בחדוות הצפייה.

פיין וטשומה – אתיו ג'אז וביט אפריקאי

אך את הממתק הבא קיבלנו שוב מעבר לקיר השחור שניבט לעבר הכיפה המזדקרת מעל היכל הספר. יוסי פיין, המאסטר בלאסטר של עולם המוזיקה, מנטור אמיתי ומוזיקאי בחסד, המופע שלו נפתח סולו שלו ושל גיטרת הבס, אמנם היו כמה חריקות בחיבור המגבר מעת לעת אך השליטה שלו בצלילים היא אדירה, במיוחד כשאתה מצליח לתפוס מושב בשורה הראשונה מרחק כלום ממנו. פיין אירח את אורית טשומה המביאה טקסטים חריפים, חמים, קרים, חכמים, עממיים, יוצרים ליריקה מדוברת עם זרימה מרגשת של תחושות. אורית יורה ודוקרת כל דבר אפשרי, מוסכמות שנשברות, ביקורות שננעצות. תענוג טקסטואלי אמיתי. במפגש עם אורית הגיש פיין את האתיו ג'אז והביט האפריקאי עם סולמות האקורדים המאפיינים את המוזיקה העממית האתיופית. זה היה פשוט נפלא.

מכאן המשכנו לשוטט בגן הענקי תוך שאנחנו לוקחים אתנחתות מהמופעים, מדפדפים בינות תקליטים יד שניה בדוכן נחמד, לוגמים יין ומתרווחים בפינת הישיבה נותנים לצלילי האלתור של שוזין להתרווח בחלל האוויר כפס קול לתיעוד הויזואלי שהוקרן מעל מסך ענק ובו מתעד הבמאי גיא נחום לוי מסע שיטוטים בגן הפסלים עצמו, מסע המתחיל ריאלי ומסתיים בהזיית צבעים וצורות.

לסיכום – מתכונת מוצלחת של הפסטיבל, במיקום, באווירה, בקלילות וחוסר הרשמיות, ככה אנחנו אוהבים אתכם, ירושלמים.

לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהפסטיבל

רגעים מהפסטיבל, צילום וידאו אדוה אראל