סיקור הופעות
כולל וידאו

המופע של להקת אבטיפוס בטרמינל 4

חברי להקת אבטיפוס התאחדו למופע במועדון טרמינל 4 במתחם התחנה, צפו

אבטיפוס היא מסוג הלהקות שאתה מתגעגע אליהן ואתה אפילו לא יודע למה. להקה שהייתה חלק מהגל המבורך של להקות מצוינות שקמו להן בסוף שנות ה -80 ותחילת שנות ה -90 ותרמו רבות למוסיקת הרוק הישראלית. בעיקר שהוו אנטי-תזה לגל ה"ניו-וויב" שהציף את העולם לאחר עידן הפאנק.

כמו להקות דומות, כנקמת הטרקטור, רוקפור, מופע הארנבות של ד"ר קספר,  זקני צפת, סטלה מאריס, מוניקה סקס וכרמלה גרוס ואגנר', היה משהו מאד מרענן בעובדה שדווקא להקות "צעירות" חזרו למקורות ולאבני היסוד של הרוק ה"קלאסי" של שנות ה -70, חזרו להרמוניות ווקאליות (בהשראת הביטלס) למבנים טונאליים מורכבים (בהשראת ג'נסיס) בשימוש בגיטרות ובכלי נגינה ממוסדים (אורגן האמונד, תופים אקוסטיים ומלוטרון) ובעיקר לטקסטים ישירים ובועטים שהייתה להם משמעות אך עם זאת שמרו על פשטות והיו מובנים לכל.

בלהקות האלה רכבו לא מעט על פריצת הדרך המשמעותית שביצעו אומנים כברי סחרוף ורמי פורטיס, החברים של נטאשה וכמובן, אביב גפן, שסימנו עבור "הצעירים" את הדרך וגרמו ללהיטים של ההרכבים האלה להיות מושמעים באופן תדיר בכלי התקשורת.

מהבחינה הזו, שנות ה -90 היוו גן עדן לסצנת הרוק המקומית, הפריחה של הלהקות הללו יצרה ביקוש אדיר של הקהל להופעות חיות, עובדה שגרמה להקמה ולפריחה של מועדוני רוק (במובן שהכרנו רק בחו"ל) כדוגמת ה"ליקוויד", "רוקסן" ופסטיבלים כדוגמת פסטיבל ערד.

אבטיפוס, המשתייכת לגל המבורך הזה, נוסדה בשנת 1985 בקריות, אך רק 10 שנים מאוחר יותר היא הוציאה את אלבומה המצליח והמפוצץ בלהיטים – "מה החזאי מבין", שכלל, בין השאר, את הלהיטים "תשאירי לי מקום לחבק אותך", "בוקר טוב עולם" ו"מועקה".

הסוד של "אבטיפוס", היה בעיקר ב"פשטות" היחסית של המוסיקה (למרות שינויי האקורדים המרשימים), בהרמוניות הקוליות המופלאות שנוצרו בשירה של שכטר, בן דוד והולצמן, בחלוקה הנכונה במינון של הובלת השירה בין השלושה (עובדה שיצרה גוון מבורך), ובנגינה מדויקת (מבלי להזדקק להפגנת וירטואוזיות מוסיקלית בסולואים ארוכים).

הגל המבורך הזה של שנות ה -90 החזיר מעט תקווה לעתיד המוסיקה בארץ. בדומה לגל שייצגו ה"דייר סטרייטס" בחו"ל – פתאום הוחלפו התופים האלקטרוניים ומכונות התופים במתופפים אמתיים, בשר ודם, הסינטיסייזרים בפסנתרי סטיינוואי ואורגני האמונד וגיטרות הפנדר והגיבסון חזרו למשול בכיפה.

אבל…. כמו חלום מתוק הוא התנפץ והתפוצץ כמעט כמו הבועות בהייטק. הסתבר שעודף הלהקות, השפע הרב של השירים, ההיצע הענק של ההופעות והגוון הרב יצר מצב שהשוק לא היה יכול להכיל שפע כזה. פתאום התגלה שעידן היציבות ברוק הישראלי (להזכיר – שעדין נשען על חברות תקליטים ולא על שרותי סטרימינג) הייה בועה שהתפוצצה בקול גדול מותירה בשטח רק את החזקים באמת.

מהר מאד התגלו סכסוכים פנימיים בקרב חברי הלהקות, (ומה שזכה בתקשורת לכינוי "חילוקי דעות אומנותיים"), סולני להקות, כמאור כהן מ"זקני צפת", פיתחו לעצמם קריירת סולו כזמרים וכשחקנים, שאריות של להקות כ"רוקפור" (לאחר הפיצוץ המתוקשר בין ברוך בן יצחק ואלי לולאי) יצאו לחפש את גורלם בחו"ל, בעוד אחרים, כאבי בללי מ"נקמת הטרקטור" פונים לכתיבת פסי קול לסרטים ולמחזות.

גם חברי "אבטיפוס" לא נמלטו מיד הגורל האכזרית הזו, ולאחר שהאלבום השני, "איך עושים מים", לא זכה להצלחה המקווה, התפרקה הלהקה, בקול ענות חלושה, בשנת 1997. כששכטר ממשיך בקריירת סולו ובקריירה קולנועית ובן דוד ממשיך כתסריטאי מחונן.

כמו בלהקות אחרות (החברים של נטאשה, רוקפור ועוד) החל לזרום דם רע בין שרון הולצמן לבין יתר החברים עובדה שהשפיעה לא מעט על פעילות הלהקה בשנות האלפיים (עד לאיחוד הדרמטי ביום חמישי האחרון בטרמינל 4). הולצמן, גם הסתבך והורשע  בעבירות הונאה בשנת – 2015. במקביל ראה אור אלבומה השלישי של הלהקה "הודעה לנוסעים מחוץ לזמן", אלבום שסימל יותר מהכל את החזרה לשורשים "הבריאים" של הרוק הישראלי.

נעים היה לראות בערב יום חמישי את הלהקה חוזרת לעצמה – חוזרת לימי הזוהר שלה בראשית שנות ה – 90, עם הרבה אנרגיות מצוינות, קהל חם ואוהד שהכיר בעל פה כל מילה מהשירים והזרים גלי אהבה מהאולם אל הבמה.

וגם ל"טרמינל 4", הייתה השפעה מכרעת על הצלחת המופע של "אבטיפוס", הסאונד, כרגיל היה נפלא ובעיקר מאוזן ובעוצמה סבירה – כזו שמאפשרת להקשיב לכל כלי, ולשירה באופן מדויק מכל מקום באולם ההיסטורי (בלי שהבאס, למשל מאפיל על הגיטרה האקוסטית של שכטר, ומבלי ש"השטיחים" של טל יניב, מכסים על ההרמוניות הקוליות.

ובכלל, "טרמינל 4" מתגלה יותר ויותר כמקום אידיאלי להופעות – הקהל תמיד מפרגן, האווירה תמיד מזכירה את ה"בלו נוט" בניו יורק או "רוני סקוט" בלונדון, ואפילו הפליי ליסט של מוסיקת הרקע המושמעת לפני ההופעה תמיד מוקפד וברמה גבוהה.

הלהקה פתחה בקטע המצוין "אף פעם לא מפסיק לרצות" עם נגינה מעניינת רווית אפקטים של בן דוד, מלווה בלהיטים הקלאסיים של הלהקה – "בוקר טוב עולם", "אישה אישה" "שמע אלי" ועוד.

החולשה של הגלגול הנוכחי של אבטיפוס היא בהרמוניות הקוליות, (במיוחד בשינוי הקולי של הולצמן) ויתכן שדווקא עיבוד מחדש ללא ההרמוניות האלה או בביצועם בסימפול יכל לשפר עד מאד את הביצועים הקסומים.

החוזקות קשורות לצירופו של המתופף רונן עברון (בוגר ברקלי) המהווה מכפיל כח חשוב להופעה וללהקה – מדובר במתופף ייחודי המשלב יסודות מוצקים של רוק עם פיוז'ן וג'אז שלמרות הנטייה שלו להיות נחבא אל הכלים (תרתי משמע) מביא למוסיקה של אבטיפוס יציבות ומשקל סגולי נוסף.

הערב והאנרגיות הלכו והתחממו עם ביצוע הלהיטים "מה החזאי מבין", "סיכוי קלוש" ו"מועקה", שכטר ובן דוד נראו כאילו שהם משייטים על ענן, משחזרים כל רקע מימי הזוהר, נהנים מרוח גבית מטורפת מצד הקהל אך יחד עם זאת לא לוקחים את עצמם ברצינות יתר על המידה. (גם לא כשהגיטרה של בן דוד יצאה מכוון – לפחות שלשה מיתרים, לקראת סוף ההופעה לפני ההדרנים, עובדה שבלטה מאד בקטעי היוניסון  עם הקלידים – הקהל אולי לא הרגיש וזה לא פגם בהנאתו, אבל מבחינתי, היה נכון לעצור לרגע את ההופעה ולכוון את הגיטרה).

שני ההדרנים, "נמסים מאהבה" ו"תשאירי לי מקום" סימנו בגדול את העובדה שיש הצדקה, לאחר כל השנים שעברו, לחזרה מלאה של אבטיפוס לבמה ולעולם הרוק הישראלי.

ובכלל, עושה רושם שה"קאם באק" הזה, ובכלל זה "קאם באק" היסטרי של להקות כ"חברים של נטאשה", "רוקפור" ו"נקמת הטרקטור" בהרכבים המקוריים מסמלת את הרעב הקיים בקרב הקהל שעבר את גיל הטיפש עשרה וצמא שוב למוסיקה במובן הישן של המילה – קהל שאינו מוצא נחמה במוסיקה של "סטטיק ובן אל", "אלה לי" או נועה קירל.

המגמה הזו אפילו משתקפת במועמדים החדשים לתוכנית "כוכב נולד" (הרבה R&B, ארתה פרנקלין, פול מקרטני) ואפילו בלהקת "מונסקין" מי שזכתה ב"אירוויזיון" השנה (להקת רוק כבד, רחמנא לצלן). קהל שרוצה תוכן, רוצה משמעות, נגינה ולא פלייבקים, רוצה גם להתעמק ולהרגיש, כל זאת לצד ההתרפקות המבורכת על נוסטלגיה.

ולסיום – אין יותר מתאים מלהביא בית מתוך הלהיט של אבטיפוס – "מה החזאי מבין":

כל ההחלטות הפזיזות שאתה לוקח

כל המשחקים, גם כשלא צריך

כל הזיופים הקטנים, אתה יודע

ומשקפי השמש שאתה מרכיב גם כשמחשיך

זיופים או לא, כוון גיטרה והרמוניות לא מושלמות – מה זה בעצם משנה ? אם בסופו של יום הקהל באמת נהנה הנאה שלמה ומה שזוכרים, בסופו של דבר הוא שהייתה "אחלה" של הופעה עם פרפורמרים מצוינים עם סאונד משובח באווירה רוקנ'רולית של פעם.

כמה רגעים מתוך המופע, צילום וידאו לאה אבישר

אדר אבישר

אדר אבישר, בן 61, מוזיקאי, יוצר, פועל בפרויקטים חוצי אוקינוסים, החל את דרכו כשדרן בתחנת הרדיו קול השלום של אייבי נתן, ניהל את מועדון הרוק בקולנוע דן, כיהן בעבר כ‎עיתונאי ועורך ב"מעריב"- כתב מיוחד למזה"ת, כתב לענייני משטרה ופלילים במחוז תל אביב ובמחוז המרכז, כתב לענייני תרבות, עורך בדסק החדשות, ‎פרשן לענייני משטרה משפט ופלילים וכותב מאמרי מערכת ופובליציסטיקה ב"דבר ראשון"‎ - ‎עיתון דבר‎, ראש אגף החדשות ברדיו תל אביב, כיהן כיועץ תקשורת ודובר של שרי ממשלה, חברי כנסת, נשיא, כיום מכהן כנציג קבילות הציבור בעיריית גבעתיים, לצד פעילותו ככותב ומבקר מוזיקה בבלוג

לקריאה נוספת

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

גם זה מעניין
Close
Back to top button
%d בלוגרים אהבו את זה: