מוזיקה על המסךסיקור הופעות
כולל וידאו

פסטיבל תרבות אונמות – ערב שני

פסטיבל תרבות אונמות במוזיאון תל אביב, שני ערבים ארבעה מופעים, אמנות מוזיקלית מזוקקת, רשמי הערב השני.

אז אחרי הערב הראשון שהיה הצלחה בכל קנה מידה, תרבותי, אמנותי, חווייתי והפקתי מגיע הערב השני של פסטיבל "תרבות אונמות" במוזיאון תל אביב לאמנות, פסטיבל שהקהל צופה בהופעותיו ברשת.

את הערב פתח מופע של מאיה בליזמן ומתן אפרת. אחרי מאיה בליזמן, מוזיקאית יוצרת ואשפית בנגינה על הצ'לו אני עוקב כבר שנים רבות, הצלילים שלה שובים את הלב, היכולות המוזיקליות והעיבודים שהיא עשתה לחומרים רבים מציבים אותה במקום חשוב ומכובד בקרב קהיליית היוצרים והמבצעים הישראלית. פיסות מוזיקה שכבר הפכו למאסטרפיס, הן בגרסתה לשיר של להקת מוניקה סקס "כל החבר'ה" בעקבות פרשת האונס בקיבוץ שמרת שהתרחב בשנת 1988 כחלק מגרסאות כיסוי שהיא יצרה לחומרי רוק משנות התשעים, הן בעבודה המשותפת עם הזמרת היוצרת נינט טייב "צוללות" עת חיברו השתיים צלילי גיטרה לצ'לו ולשירה המשותפת, הן בעבודה עם בן זוגה מתן אפרת המנגן בכלי הקשה והן בשגרה כאורחת ונגנית בהרכבי ליווי לשורה ארוכה של זמרים ואמנים בארץ.

לפני שש שנים באחת הכתבות שכתבתי אודותיה ציינתי כי לא החמצתי אף מופע בו היא התארחה, ולא בכדי, העוצמות שנובעות מתוך נגינת הצ'לו, הכלי המסתורי והאציל הזה מצליחות לגעת בנימים פנימיים שאתה אפילו לא מודע שהם קיימים בך, בגוף ובנפש, כזהו הכלי המיוחד הזה, וכל כך משובחת נגינתה בו.

ולעניינינו, את הערב השני במסגרת פסטיבל תרבות אונמות שהתקיים השבוע במוזיאון תל אביב לאמנות ושודר ברשת, פתח כאמור המופע בו הופיעו מאיה בלזיצמן ומתן אפרת שלא מזמן השיקו צמד אלבומים חדשים שנולדו והוקלטו בלילות הסגר הראשון, האחד הוא מקבץ גרסאות מחווה לשירים ישראלים ונוכריים ואילו השני הוא אסופה של יצירות אינסטרומנטליות מקוריות של השניים, אף הן נולדו והוקלטו בלילות הסגר. כך שהמופע הפעם היה בעצם סוג של מופע השקה עבור שני האלבומים. אל הצמד חברו שתי רקדניות  מאנסמבל בת- שבע, אופיר ינאי ועלמה קרבט שמש, שחוללו קטעי אימפרוביזציה במהלך המופע והוסיפו לו נופך קסום נוסף מעבר לצלילים שקושט ביד אמונה של הבמאי מוחמד אבו סלאמה בתאורה שמעבר להדגשת המוזיקאים הצליחה לטעת אווירה מסתורית בזמן המחול.

פרסומת

מוחמד, אותו אזכרתי בסיקור הערב הראשון, נראה כמו היפסטר פלורנטיני טיפוסי, בוגר מכללת ספיר. מתגורר בקציר עם זוגתו וילדם המשותף. החל את דרכו  בתאורה כצלם קולנוע ובארבע השנים האחרונות סלל את דרכו מתפקיד עוזר תאורה לתפקיד עיצוב הבמה כולה. הוא עובד עם אומנים מובילים ביניהם אסף אמדורסקי, הראל סקעת, רונה קינן ועוד, לראשונה נחשפתי לעבודותיו במופעים במסגרת פסטיבל לציון 400 שנה לרבי שלום שבזי בתיאטרון ירושלים, התאורה היוותה חלק בלתי נפרד מהאווירה המיוחדת ששוותה לערב. ייחודו הוא בדרך בה הוא מנגיש לקהל הצופה ומאזין את הפן הויזואלי כחלק בלתי נפרד מהחוויה, סוג של אמירה.

ואחזור שוב אל מאיה ומתן, בחרתי להנגיש מתוך המופע בן השעה שלהם את הביצוע לשיר Nature Boy שבוצע לראשונה בידי נט קינג קול בשנת 1948 לפי מילותיו ולחנו של המשורר האמריקאי החצי יהודי ג'ורג אלכסנדר אבארל שנודע בכינוי "עדן אחבז", הביצוע של הצמד עם כלי ההקשה ומיתרי הצ'לו לוו במחול אימפרוביזורי של אופיר ינאי, מה שהוסיף מסתוריות לביצוע.

המופע השני והמסכם של הפסטיבל היה הופעתה של הזמרת והיוצרת ריף כהן שהתקיים בנוסח סאונד סיסטם, דהיינו דרך שימוש בהקלטות הנגנים בהן טיפל עטר מיינר שהוסיף גם את הביט התואם, עטר הוא המפיק המוזיקלי של אלבומה האחרון – Quelle Heure Est-Il שיצא לפני חודשיים, הנגן היחידי שניגן בלייב היה אליסף בשארי, בדרך כלל החצי מהליבה של הרכב האתנו גרוב "רבע לאפריקה" ולאחרונה גם נגן עוד בהרכב של רביד כחלני "ימן בלוז", אליסף ליווה את המופע בעוד ודרבוקה וחיזק את החוויה האתנית במוזיאון, חיבור נוסף במופע שהשלים את האווירה היו רקדן הבטן, אמן הטרייבל דאנס – אלירן עמר ורקדניות הבטן סמדר לבקוביץ, נדיה קריסטל, מיכל מלב וגילי לב ארי, המופע העשיר בגרוב, ביט ואווירה אתנית הזכיר לי הן את המפגש הראשון עם עטר מיינר במוזיאון כיד ימינו של רביד כחלני באחד מהערבים שהתדר ארגן והן את המופע הבלתי נשכח, אף הוא סוג של סאונד סיסטם, כאשר האחיות חיים – A-wa הופיעו בליווי התקליטנים והמפיקים הבינלאומיים Acid Arab  בלובי הראשי ממש במקום בו נצבה ריף והחבורה הפעם. אין ספק שהייתה זו בחירה מצויינת בריף ובחבורה שנוצרה כדי לסכם את הפסטיבל שהחל בדרמטיות ונמשך עם פיקים של איכות מזוקקת ונקיה וכעת היא הופכת לשחרור ושמחה עם טעמי המגרב הצרפו שיקיים ממש ערב לפני הכניסה לסגר נוסף, מסתבר שהתרבות לא רוצה למות.

מעבר למופע החותם ראוי לציין כי רק השבוע השיקה ריף כהן קליפ חדש לשיר "סוכר סוכר" יחד עם הרכב הנגנים הענקי "מארשדונדורמה", השיר שבמקור נכתב בידי המשורר המצרי עלי עבדל חאלק והולחן בידי עלי חסן אחמד בשנות השבעים של המאה שעברה, נלכד באוזניו של ירון אוזנה שהחליט לעבד אותו עבור התזמורת, את הטקסט העברי כתבה נועה סגל ולריף נותר רק לאחוז במיקרופון ולשיר.

בהזדמנות זו אבקש ולו מטעמי הערכה ובאמת הוקרת תודה לכל אותם אנשי התעשייה שעשו ועושים כדי שאירועים כאלו שאינם דבר המובן מאליו בשנה החולפת, יצאו לפועל, לומר כמה מילים חמות נוספות, לצידו של המפיק הראשי והמנהל האמנותי חיים שמש, המפיק הוותיק מיכאל תפוח, צוות מחלקת המופעים של עיריית תל אביב בראשותו של שאבי מזרחי (פסטיבל הפסנתר, לילה לבן וכל אירוע מוזיקלי שהעירייה עומדת מאחוריו) וכמובן לכל אותם "פועלים אפורים" של ההקמות והתפעול, הסאונד, התחזוק וההפקה בפועל שבלעדיהם המוזיקאים לא היו יכולים להגיש את אמנותם לקהל הצופה בבית, אלו אותם פועלים שהמדינה שכחה, הזניחה ולולא פרויקטים דוגמת זה או עמותת סיוע של מתנדבים גורלם היה תלוי על בלימה, רספקט והערכה מלאה!!

סדרת המופעים "תרבות אונמות" היא חלק מעונת תרבות חורפית שמפיקה העירייה תחת הכותרת "תל אביב-יפו לא מפסיקה". עונה הכוללת מאות אירועי תרבות, בידור ופנאי במרחב הציבורי ובקפסולות קטנות, אותם יזמה ומממנת העירייה על רקע המשבר בעולם התרבות והצפי כי מוסדות התרבות, האולמות והתיאטראות ימשיכו להיות סגורים עוד תקופה ממושכת.

 

פרסומת

יובל אראל

הייתי שם – כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם – בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון.

לקריאה נוספת

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

גם זה מעניין
Close
Back to top button
%d בלוגרים אהבו את זה: