בראש ובראשונה אני חייב לציין כי קיים הבדל ממשי בין חווית המופע החי בו אתה כצופה ומאזין מצוי באולם מול המוזיקאים לבין הצפייה ברשת, לא משנה כמה גדול המסך הביתי וכמה יוקרתית מערכת ההגברה וכמה השקעת בדימרים כדי לעמעם את התאורה מסביבך, עדיין חסר החום והתחושה של המסת הגבולות.
על כן אני חייב לשבח את העבודה המצויינת של הבמאי ואחראי התאורה בפסטיבל מוחמד אבו סלאמה, אשר דאג מראש להסיר אורות צבעים ואובייקטים מיותרים המסיחים את הדעת ותשומת הלב והגיש את המופע עם תאורה מינימלית אך ממוקדת אשר יצרה את התחושה הכי קאמרית, אינטימית ואחד על אחד כזו ביני לבין המוזיקאים שעל המרקע.
בכלל, בערב הראשון חשתי כי אנחנו בעצם בחלקו השני של פסטיבל הפסנתר של החורף הנוכחי, אמנם המיקום הוא אותו מיקום, במוזיאון תל אביב לאמנות, הפסנתרים הם אותם פסנתרי כנף שבפועל הינם ההמשך של אצבעות ידי המוזיקאים שהופיעו ונגנו עליהם, הראשונה מארינה מקסימיליאן המדהימה והשני שלמה גרוניך הגאון המוזיקלי.
המפיק האמנותי של הפסטיבל, חיים שמש, יצר חוויה מוזיקלית רבת השראה שהפכה לשעתיים, מופרדות, אך מזוקקות לרגעים האמנותיים הכי טהורים שאפשר לקבל במופע מוזיקלי. לצד הבחירות על החומרים שיבוצעו והאמנים שיתארחו, קיבלתי חוויה שגם בשגרה הרחוקה בימי טרום המגפה לא חווים הרבה.
המופע הראשון שהחל בשעה שמונה וחצי בערב תוך כדי מה שקרוי "הזבוב על הקיר" עם הצצה אל חדרי ההלבשה והאיפור של מארינה מקסימיליאן ואורחיה, בן זוגה גיא מנטש ושותפו לצמד יהל דורון, היה כל כולו שעה של חרדת קודש, מארינה, אפשר לקרא לה אדל הישראלית, אין באמת צורך לקשור כתרי הלל לראשה, הם כבר מצויים שם, הגישה מופע של מוזיקאית יוצרת ומבצעת עם קול ופסנתר כשאת רובו היא מקדישה לדואטים ושת"פים עם הצמד, חוויה מענגת. ראיתי וחוויתי לא מעט מופעים של מארינה וגם של הצמד, הפעם זה היה פשוט מזוקק באופן הכי טהור. חבל שלא יכלתי להיות נוכח פיזית לצד אנשי הבמה על הסט…
גם המופע השני לא נפל מקודמו, שלמה גרוניך, אחד המוזיקאים הכי וורסטילים והכי אוונגרדים שצמחו כאן עוד בשנות השבעים של המאה הקודמת, חתן פרס מפעל חיים מטעם משרד החינוך ועוד כהנה תארים, מלווה בגיטריסט עומרי אגמון, אירח את נגן הקמנצ'ה מארק אליהו בסט שירים שעובדו במיוחד למען כלי הנגינה הללו שיצקו את הצלילים באופן מעורר כבוד לשירים המוכרים. גם כאן התעלה הצוות הטכני שהנגיש את המופע ודאג לזויות הצילום הנכונות בתזמון המתאים כדי להנגיש את החוויה באופן הכי מזוקק, ולמרות שלא יכלתי לשבת שם באיזו קרן פינה בגלרייה האמנותית, התחושה בצפייה מהבית הייתה נדירה.
ובתוך כך כמה מילים על הפרויקט בכללותו, פסטיבל תרבות אונמות הוא פרי שיתוף פעולה בין מחלקת המופעים של עיריית תל אביב והמפיק והמנהל האמנותי חיים שמש, כחלק מעונת התרבות החורפית שהעירייה יוזמת, מתקצבת ומוציאה לפועל גם בימים אלו, ובמיוחד כשמאות עובדי תעשיית התרבות זקוקים לפרנסה יותר מתמיד.
