דיווח מהשטח
כולל וידאו

מופע הגגות של רותם בר אור

האנג'לסי ירדה למחתרת הגגות, מופע הסולו של רותם בר אור על הגג בדרום תל אביב

האם מדובר בעניין סמלי או צירוף מקרים? ביום בו נמחק (בטעות) האיוונט אודות המופע שתוכנן ללהקת האנג'לסי בהיכל התרבות יחד עם הקאמרטה וגון בן ארי ומקהלת זולת, רותם בר אור, הטרובדור והזמר היוצר שעומד בראש ההרכב מופיע סולו על אחד מהגגות התופסים בימים אלו את מקומם של מועדוני האינדי התל אביביים מול קהל שמנה על פי הערכה שלי כמאה איש.

רותם בר אור, מופע גג. צילום יובל אראל
רותם בר אור, מופע גג. צילום יובל אראל
רותם בר אור, מופע גג. צילום יובל אראל
רותם בר אור, מופע גג. צילום יובל אראל

בערב חם ומהביל מסימני התקופה הנוכחית על אחד הגגות היותר גדולים בבניין תעשייתי ישן ומרוט הממוקם על אחד מצירי התנועה בשולי הכרך של תל אביב מתקיים מופע אקוסטי של רותם בר אור, מיקרופון, צמד רמקולים, גיטרה אקוסטית ויוקלילי הם הכלים שעומדים לרשותו יחד עם רשימת שירים מכובדת הכוללת לצד הקלאסיקות של האנג'לסי (שבתכלס הן שלו) גם חומרים חדשים בשפה העברית, בבחינת רותם בר אור ניסוי כלים על אוזני הקהל.

פרסומת

הקהל חלק בלתי נפרד מהאירוע והמופע, מתפרש על גבי ספסלי רביצה וכסאות מאולתרים בניסיון מסויים לרווח בין הקבוצות (יעני קפסולות), קהל צעיר מאוד, לפחות במושגים שלי, שנות העשרים, חלקם עוד רכן על שיעורי בית בתיכון כאשר רותם והאנג'לסי פרצו לתודעה של "יודעי דבר" כאן בעיר, את השירים הם מכירים ואפילו מצטרפים למילים בשירה חרישית.

רותם בר אור, מופע גג. צילום יובל אראל
רותם בר אור, מופע גג. צילום יובל אראל

יש אווירה מאוד נינוחה, רותם עצמו סוג של טיפוס ביישן שלא אוהב להחצין את עצמו מעבר למסגרת הנגינה, הטקסטים והשירה, מקרין את הגישה הזו גם על הקהל, שאנטי באנטי במוד רגוע ביותר.

פרסומת

בכלל בזמנים הללו כאשר גדודי המיינסטרים כובשים כל מתחם שהוכשר להופעות בחצי כח ובכל מיני פוזיציות – חניון, אמפי, מופע וארוחה בקניון, לא חסר, התעשייה הגדולה לא יושבת בשקט ומנסה לדחוף כמה שיותר לפני הסגר הבא, לא מאמינים לשלטונות, סצנת האינדי, מוזיקת השוליים, זו שהקהל שלה מגיע לעשרות בודדות או כמה מאות, עדיין תקועה עם המועדונים שטרם נפתחו, הפתרונות הינם אירועים סמי פרטיים, 20 איש, 30 איש, 50 איש, חצר פרטית, זולה סודית, ככה זה עובד, הקהל זקוק למוזיקה בדיוק כמו שהאמנים זקוקים לה מהצד השני. זו הדרך לנורמליזיה אליה מתגעגעים כולם…

רותם בר אור, מופע גג. צילום יובל אראל
רותם בר אור, מופע גג. צילום יובל אראל

המופע עצמו, רותם בר אור, על סטולי של בר, מואר בשלושה פנסי גינה חזקים, מגיש לקהל מהמיטב שבשיריו, משלב הרבה מאוד חומרים בעברית, את חלקם כבר הספקתי לשמוע, חלקם ממש טריים, בני יום עד יומיים, הזדמנות פז, טקסטים בעברית של עצב והבנה ולא מהז'אנר הימתיכוני, רותם הוא טרובדור של עצב ובכך הוא קונה את אוהדיו ואוהדותיו הנמרחים יחדיו על התוגה שבשירה, מלנכוליה אהובתי…

שעה וחצי של אסקפיזם טהור מנותק מהעולם, בבר הצמוד לגג נפתחים בקבוקי בירה לצד כוסות ערק והרוח החמה המגיעה ממערב מאווררת את הזיעה, כמעט או לגמרי מופע כהווייתו. היה נעים מאוד, תודה רבה.

 

 

יובל אראל

הייתי שם – כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם – בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון.

לקריאה נוספת

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

Back to top button
%d בלוגרים אהבו את זה: