פס קול שבועי

הדרה לוין ארדי – אלבומים חדשים ומופע

הדרה לוין ארדי יוצרת מבצעת מהמיוחדות שיש בנוף המקומי, פסנתר מילים ושירים.

את הדרה לוין ארדי פגשתי לראשונה לפני שנים רבות באירוע מוזיקלי כלשהוא שהתקיים במועדון השוכן מתחת למגדל הבורסה הישראלית לניירות ערך, המקום שבו הכסף הגדול עושה שרירים ומנפח את הגוף מול המראה. ניגוד כל כך ענקי מדמותה השברירית והעדינה של הדרה, המועדון עצמו כבר מזמן החליף בעלים שמות ונושאים. אנחנו שוחחנו ארוכות תוך כדי מסע מתמשך עם צ'ייסרים של וויסקי נקי.

הדרה היא אמנית יוצרת ומבצעת, היא הספיקה לכתוב שלושה ספרי שירה ופרוזה, להשיק 15 אלבומים. לשיר ולכתוב בשתי שפות בו זמנית, להתנסות באמנות הספוקן וורדס, אפילו לבצע ראפ, היא עיתונאית, משוררת, בלוגרית, לפעמים ציירת ופעם אחת אפילו התנסתה בתחום הקולנוע…

השבוע משחררת הדרה שני אלבומים חדשים, אלבומי התאומים, ה- 16 וה- 17 למניינם, כן, כזו שופעת היא, ביצירה. הראשון – "אין לאן ללכת" והשני " My Home Town" , בדיוק כמו שהבנתם – האחד בשפה העברית ואחיו בשפה האנגלית, מחברת ומפרידה את שני העולמות של מעגלי חייה…

פרסומת

האמת, שמאומה לא השתנה, רק לטובה…

כך הדרה מספרת על צמד האלבומים החדשים – ""אין לאן ללכת" ו"מיי הום טאון" הם שני אלבומים תאומים, נפרדים, שונים זה מזה בשפה, אך משיקים בווייב ובתכנים. שמתי לב, שבשנים האחרונות האלבומים יוצאים ממני זוגות-זוגות. מניחה שהספליט הפנימי בין תרבויות העומק שבשפה, נעשה לעיתים קשה מלהכיל, ואני נאלצת להפרידם בלידתם. לתת לכל אחד את המקום וההאזנה הנפרדת שלו. עוד מה שמאחד את האלבומים, מלבד זה שמלכתחילה נוצרו כאלבום אחד בכוונת הלב, אלה בדידותם של השירים המאומצים, השירים ש"הושלכו" מבתיהם המקוריים כשהוקלטו, ושוטטו בודדים ברשת הרבה זמן, בלי בית, בלי אלבום, ובלי ארץ, עד שהתרצתה שעתם, ומצאו זה את זה, וגם נמצא להם סוג של בית שתאם את מידתם, וכינס אותם, ונתן להם שם ושפה. ובאמת, הפעם התלבטתי והתעכבתי באופן יתר וחריג על שמות האלבומים. היו כמה שמות שהלמו את הווייב זמן מה, ואז נאלצתי להחליפם, כי החיים השתנו, אני השתניתי, והשירים התמקמו מחדש באוויר, ובלב. בחודש האחרון, כשהקלטתי את הסינגלים-התאומים, "אין לאן ללכת" ו – Easy Morning – נחתמו האלבומים סופית, ומאליהם, וגם קיבלו את השם המדוייק מבחינתי. יש לי הרבה מה לומר על האלבומים האלה, ה 16 וה 17 שלי, על הדרך והסיוטים שהם העבירו אותי – צער גידול אלבומים – ועל כל שיר בנפרד. האלבומים האלה יקרים לי במיוחד גם בגלל הצעד הנוסף שלקחתי איתם, להרחיב את הגבולות ולשבור עוד "כללים וסדרים". למשל, שלושה מהשירים הוקלטו תוך כדי כתיבתם, ושיחררתי אותם ככה, כפי שהם, עקומים ונפלאים, אדירים ונוראים, כמו בשני השירים הנועלים את שני האלבומים, "עד אלייך" באלבום בעברית, ו- Into the Red באלבום באנגלית, ובשיר "ספיק אפ" באלבום באנגלית. יש שירים שהם פנתרים ציידים, ויש שירים שהם יושבי מעמקים. והם כולם אני. אם תרצו לשמוע עוד על האלבום, ועל הסיפורים של השירים, ועל הבנים, ושברונות הלב, והגיל, והבית, והעיר, והלילות – הכול בשירים – אז דברו איתי. כאמור, יש לי עוד הרבה מה לומר על כל זה. וגם: התחלתי לעבוד על האלבום הבא! נראה לי שאני חוזרת להיפ-הופ. אז אם תראו את מאק-מילר בסביבה, תגידו לו…."

 

פרסומת

 

הדרה תחגוג את השקת שני האלבומים יחדיו במופע חגיגי שיתקיים במועדון לבונטין 7 בתאריך 8 במרץ, יום האשה, בשעה 20:00 היא עולה על הבמה, תהיו שם, כך הדרה מסבירה מה צפוי במופע – "יהיה ספוקן וורד, יהיו שירים ערומים, פסנתר שיכור, סטנד-אפ על פי תהום, גילויים לא-נאותים על החיים והחתיכים שבתוך השירים. יהיה יין. יהיה סקס אחר. בואו להיות"

 

 

תגים

יובל אראל

הייתי שם – כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם – בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון.

לקריאה נוספת

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

גם זה מעניין
Close
Back to top button
Close