הסיפור הבא הוא קאמבק מהסרטים על חברי ילדות, שהחלו את השותפות שלהם מסנדוויץ' של שוקולד השחר והגיעה עד לכימיה מוזיקלית, כשבתיכון הם עמדו להיות ההבטחה הבאה בניו-וייב הישראלי של האייטיז.
רן זילכה (גיטרה ושירה) ואמיר שוורץ (תופים) הקימו את "אינץ'" ו"רפורמה", הוציאו סינגלים, הופיעו בשירוקו והפינגווין המיתולוגיים והיו על סף פריצה.
אך איך אומרים…יש גם את החיים עצמם. רן ואמיר עשו את מה שהתבקש מהם במציאות הישראלית. התגייסו לצבא, עשו טיול גדול, התחתנו, הביאו ילדים וכשהתחילו החיים עצמם, הפסיקה המוזיקה…עד עכשיו.
כשהגורל רוצה, הוא יודע לארגן את היקום מחדש.
אחרי 25 שנים של פרידה וגעגועים, רן זילכה חזר לישראל ב-2012 אחרי תקופה ארוכה שחי בחו"ל, והדבר הראשון שחיפש זה את אמיר שוורץ. מסתבר שהוא מצא אותו לא רחוק, כמה בלוקים מרעננה, כמו שהיו ילדים. החברות שניצתה מחדש החזירה איתה את אותו מרד נעורים מוזיקלי ולהתחיל לכתוב מחדש חומרים ולא היה יותר מתאים מגיל סמטנה שיפיק את אותה רוח הנעורים לאלבום בכורה "גלגלי הזמן" של הצמד "Cadence", מה שהוביל למופע ההשקה אתמול, בזאפה הרצליה. שלושה שבועות אחרי ראיון מרתק כאן בבלוג…
עם פתיח שהזכיר את הניו-ווייב של ה-80s, רן ואמיר מכריזים על הקמת מדינת "תל אביב", הטראק הראשון שפתח את המופע, כמחווה לאותה סצינת דארק-אייטיז, שהתחילה לפרוח מחדש לאחרונה.
אח"כ הם עודדו את הקהל לשים "אוזניות", כדי לחזור לימי הפינגווין. הרוק המחוספס של זילכה, הגרוב של הבסיסט אבי חזות, הקלידים של רותם ג'ראד והתופים של שוורץ עושים הומאז' לריק אוקאסק האגדי ז"ל, מנהיג להקת ה-Cars האגדית.
קאדנס ממשיכים ברוח האייטיז של הגל "החדש" הישראלי, עם "דני רקס" שהוריד קצת הילוך מפרץ האנרגיות שמקודם, אך עדיין משהו שנגיש לאוזניות ועל אותו הספיריט זה ממשיך עם "איפשהו בעולם", שהחזיר את ימי הפליטים של אהוד בנאי, כשהכנרית מרגריטה קאזאזיאנס מוסיפה לסאונד האוריינטלי.
ממשיכים בנסיעה בהילוך מלודי לאסוף את "מתילדה", בו מפגינים הצמד את הצד היותר רך שלהם, מלבד רוח הנעורים, אך חייבים לעבור גם בסימטה אפלה. כשזילכה ושוורץ הלכו להקים את הלהקה מחדש, הם חיפשו בס ומצאו….הופנר. את הגיטריסט עמית ישי שעלה עם אותה גיטרה נוסטלגית שהוציאה עיניים לכל מי שחובב גיטרות מושבע, וביחד ביצעו את Fill Me, שממשיך את הלגאסי של הדארק אייטיז.
אם הייתה פנינת אייטיז שיכלה אולי לשמש כסינגל לרדיו, זה היה "יהלומנים" (משחק מילים קטן), שיכל לככב ב"להיט בראש" לצד להקות כמו "נושאי המגבעת", "הרדיניג ג'" ו"פונץ'".
ההפתעה הגדולה שצמד קאדנס הכין לקהל הוא לא פחות מאגדת הרוק המקומית, חמי רודנר. רודנר סיפר כשקאדנס החלו להקליט חומרים הם שלחו אליו "תקליט שדרים" והוא התלהב מהמוזיקה ולא פחות מהליריקה של עברית נקייה של צמד רגיש וכנה.
ללא ספק, השיא של הערב לשמוע את שירי "איפה הילד" בגירסת ניו-ווייב מהאייטיז, כשהצמד ביצעו ביחד איתו את "אחד אלוהים" ו"מישהו שומע אותי".
הווירטואוזיות של אמיר שוורץ על התופים והסולו גיטרות של רן זילכה, בהחלט יכולים להפוך ביחד עם רודנר גם לטריו כפרוייקט צדדי. וכמו שקאדנס עשו מחווה עבורו, הוא החזיר להם, כשביצע ביחד איתם את שירם "ריקודי עם-מטאל", שהחזיר את אותו פרץ חשמלי נעורי שהיה בתחילת המופע.
הסאונד האוריינטלי, כפי שכתבתי כמה שורות קודם, הוא חלק מהגוון של הצמד, כשכתבו עוד אחד לאוסף "שיר השירים אשר לשלמה" בשם "שלמה המלך", שמאוד מאוד הזכיר את הסטייל של חיים אוליאל. וכמו כן, מרגריטה הכנרית גנבה בקטנה את ההצגה שבניגון ושירה מוסיפה לאותנטיות של השיר.
הצמד לא יכל להגיע עד הלום, לולא הילדים שלהם. המילים והמלודיה התנגנו בראש של רן זילכה במשך 30 שנים וקיבלו תצורה בקאמבק עם אמיר שוורץ, הוקדשו לילדים שלהם בעוד סופט רוק שמתווסף לגוון שלהם.
אחרי ירידה מהבמה הם קיימו את מסורת ההדרן המתבקשת אחרי 2 דקות, ועלו לסיים את המופע עם "את", שיר סופט רוק נוסף, ו"טנג'יר" הסינגל הראשון איתו הם פתחו את הקאמבק, אחרי 30 שנים של צחיחות והשממה, איתו הם רוצים בסטייל אקזוטי לעשות טוב בנשמה.
רן זילכה ואמיר שוורץ יכולים עם השירים האנרגטיים בהחלט להחזיר מחדש את ימי הפינגווין וקאדנס הם דוגמה שאף פעם לא מאוחר, לעוף לצללים של גילברטר, כי גם אם המציאות מכתיבה אחרת, עדיין אפשר לנצח את הכל עם שובה של חברות מופלאה.
קטעי וידאו מהמופע, צילום אלי ואן רוק
