דיווח מהשטח

נשמת הבלוז של דב האמר

דב האמר חוגג את השקת אלבומו BlueSoul במוצאי שבת 13.07.2019 בבית היוצר נמל תל אביב, שדרן רדיו "זה רוק" אלי ואן רוק והצלם תומר שיינפלד לא וויתרו על המופע וחזרו עם החוויות והמראות.

BlueSoul by Dov Hammer צילום תומר שיינפלד
BlueSoul by Dov Hammer צילום תומר שיינפלד

בזמן שז'אנר הבלוז חוזר בתקופה האחרונה למקומו המכובד על הפודיום בזכות גל להקות מחווה או אומני בלוז כבאדי גאי שעושים סולד אאוט, יש את מי שמאז ומתמיד הלך עם האמת שלו ומחזיק עטרה ליושנה, דב האמר.

לשמחת חובבי הז'אנר, הוא הוציא אלבום חדש בשם BlueSoul ולפי השם, מופע ההשקה, שהיה אמש בבית היוצר, בהחלט היה עם אווירה של בלוז עמוק וכבד מכל הנשמה. בהחלט יש סיבה טובה לכך.

דב האמר נולד בשיקגו, שם נולד אחד מזרמי הבלוז שהשפיע ניכרות על עיצוב הפולק והרוק האמריקני כגון האולין וולף (Hoochie Coochie man) , מאדי ווטרס ובאדי גאי. האמר ספג היטב את ההשפעות הללו וכשעלה לארץ הוא הפך למעשה לאחד מחלוצי הבלוז בישראל, שמקפיד לשמר את אותו סאונד קלאסי של המועדונים בשיקגו בשפת הקודש.

ביחד עם הלהקה המלווה אותו, The Blues Power שכוללת את ניר סגל על התופים, אסף רוזוב על הבס, יאיר פיין וגיל קציר על הגיטרות, הוא לוקח אותנו במסע בזמן אל העבר הבלוז השיקגו-אי האותנטי.

מתחילים באווירה כאילו נוסעים ברכבת כדי שכולנו כאן נצטרף ביחד את ריף המפוחית שמענו ברקע כאות של קטר וכסימן יציאה לדרך וברקע היה קול שהזכיר את מה שהיה במועדוני הבלוז של ארה"ב הישנה. זה היה דב האמר כשהוא בקהל ותוך כדי שהוא עושה את דרכו לבמה.

ההצטרפות להאמר הייתה בדיוק כמו שם השיר, Join Together, והרכבת הזו לקחה אותנו למסע בזמן לשנות ה50 אל הבלוז הסופר אותנטי של שיקגו. משם מפלסים  את דרכנו אל הנשמה הכחולה (BlueSoul) עם Find a Way מתוך האלבום החדש.

ניכרת ההשפעה הגדולה של באדי גאי וכל מה שצריך כשהשיר הזה ברקע הוא כוס בירה קרה, כשמקבלים פה נוסטלגיה בטעם של פעם. סולו המפוחית שנותן כאן האמר והסולו גיטרה של גיל קציר סטייל קלפטון, מרגיש לי שאני לא בנמל תל אביב, אלא במועדון אינטימי אי שם בפאתי שיקגו.

כבר בתחילת השיר, המילים Make It To The Promise Land פוגעות בול וביחד עם ההרמוניה של חברי הלהקה, באמת שלא צריך לנסוע כ"כ רחוק לאמריקה ובדיוק כמו השיר מהאלבום החדש, It Make it Count.

עוד פנינה מהאלבום החדש BlueSoul זה שעבר הרבה זמן מאז שהיה משהו שקשור למאגיה. אם היה חסר משהו בסגנון הוצ'י קוצ'י במשך עשרות שנים, אז במקום זה קיבלנו את Bad Luck Charm.

המילים והלחן של באד לאק (מה שצ'ארם של אישה עושה לגבר), הם הפוכים מהוצ'י קוצ'י הכבד יותר (גבר שמפתה אישה). עם זאת, זהו אחד השירים המבדרים באלבום שמעלים חיוך מפה לאוזן.

דבר אחד בטוח עד עכשיו. דב האמר הוא אחד הוירטואוזים הגדולים המפוחית ויש לו קייס שלם של מפוחיות כשכל אחת מיועדת לשיר אחר.

מצגת זאת דורשת JavaScript.

מכיוון שרוב שירי הבלוז הם על הדברים המבאסים שעוברים לנו בחיים אז הגיע הזמן לעבור לשיר אהבה Everybody Loves My Baby (Oh Yeah) סטייל בלוז ורוקנרול מקפיץ שאם הייתה פה רחבת ריקודים, לא היה והיינו פורצים במחולות מחניים.

החבר'ה מורידים את הקצב ולוקחים אותנו במסע כמו בסרטים של הוליווד…

יאיר פיין עובר לגיטרה גדולה כמו שצ'ק בארי האגדי בזמנו היה משתמש ומוביל לקצב סלואו סטייל שנות ה-50, כשהאמר נותן סולו מפוחית כבד. התחושה הייתה שכמו בסרטים ההוליוודים, נסענו עם  מכונית עם גג נפתח לאורך מדבר עם מוזיקה ברקע שמובילה אותנו לעצור במסבאה בדרך.

משם פיין עובר לגיטרה אדומה ובקצב רוקבילי סטייל אלברט לי , החבר'ה הולכים לקרוע את הבמה עם Tear It Down שנותן אחלה של שילוב בין בלוז קאנטרי ורוק.

הלהקה לוקחת הפסקה ודב האמר מחזיר אותנו לאלבום הראשון שעשה עם ההרכב CG & The Hammer עם משהו שהוא "סוכר" (במלעלי) – Sugar Sugar. נכון…קשה לדמיין בלוז אותנטי "השילוש הקדוש", אבל דב האמר והמפוחית הכבדה מצליחים לרגע להשכיח את זה ופה טמונה גדולתו.

באוברדרייב עם סליידר, יאיר פיין מוביל את הקצב ודב האמר ממשיך להביא את אותו סאונד ישן שעושה חסד עם הבלוז של פעם שחודר לנשמה והורג ברכות, למרות המילים What doesn't kill you makes you stronger, מה שמתאים ל-The Fighting Blues.

שאר הלהקה חוזרת מההפסקה ודב והGuys לוקחים אותנו עמוק לאלבום Going Deep , עם ריף מפוחית אנרגטי ולבלוז אנרגטי סטייל ZZ Top שגורם כשם השיר לSecret Smile. סולו המפוחית נכנס לקצב יותר גבוה ודב ממש "מתפרע" על הבמה ואך יורד לבמה כאילו זה היה "הנדריקס על מפוחית", מה שגורם לאנשים להזיז את הגפיים ולהיכנס לרית'ם (אנד בלוז).

עם שפע של שבחים לתרומתו לאלבום החדש הוא מעלה את המתופף צפריר ליכטנשטיין. לשיר Taking My Time במקצב אנרגטי אש , צפריר מוסיף לסאונד בעוצמה כאילו זה היה שיר של לד זפלין. נראה היה שהוא באמת לקח את הזמן כדי לגנוב את ההצגה.

מצגת זאת דורשת JavaScript.

עוד אורח מפתיע עולה לבמה, המוזיקאי אורי בינשטוק שמנגן על Slide Guitar ומביא אותנו לשיר מלא קסם…מלא מקצב…על בחורה שיש לה צ'ארם…Magic, שנשמע סטייל On The Road Again של Canned Heat, אבל ללא ספק, זה היה השילוב של בלוז ורוק במלוא מובן המילה, במיוחד עם הסלייד גיטר של בינשטוק.

מכאן לרגע קצר של "חיים שכאלה". השיר King היה על אדם היקר לדב האמר ולבסיסט אסף רוזוב, "קינג" ארנסט בייקר. אסף רוזוב הפעם היה אחראי על הקולות והלהקה הביאה שיר זיכרון בסגנון קאנטרי עם רית'ם אנד בלוז וזוהי המחווה הכי גדולה, שאפשר לעשות לאומן אמריקאי אגדי בסדר גודל כזה.

דב הזמין את בתו נעמי ג'ו האמר, לעלות לבמה לשיר I'm Gone. בקצב קאנטרי השילוב בין דב האמר לנעמי ג'ו היה הכי קאנטרי אמריקאי שיש. יש לה פוטנציאל אדיר והיא ללא ספק הצליחה לגנוב את ההצגה.

קציר ורוזן נותנים מקצב והאמר מפתיע בראפ על עצם היותו נשמה של בלוז..BlueSoul. שיר ראפ וסול והקול של נעמי ג'ו משתלב היטב. בארה"ב, ממזמן היא הייתה זמרת קאנטרי/סול בלי לחשוב פעמיים.

נראה שזה היה רגע של "כבר נגמר", אבל הקהל לא עזב ו"בלית ברירה" דב האמר ולהקתו עולים להדרן, כפי שמתבקש. הבלוזסול ממקודם נשאר אצל דב והוא כאן שר בקול עמוק וצרוד את הבלוז האנרגטי הזה Natural Blindness עם כל הנשמה.

לא רק זה , דב מחייב את הקהל בקריאות Hey Ho  ונכנס לאטרף כדי לסיים מופע בלוז של פעם. וכן…נעמי ג'ו המשיכה לגנוב את ההצגה.

וכיאה לסיום עוד בלוז מרקיד והפעם ממיסיסיפי כשבסוף האמר יורד עד למשטח הבמה עם הסולו ולבסוף עולה וקופץ ביחד עם הלהקה.

עם קול בריטון עבה וחווית בלוז הכי אמיתית שיש, כמו שם האומן, ה"פטיש" היכה בנו גלים של נוסטלגיה היישר אל תקופת השיא של הז'אנר בשנות ה-50. מה שאומר דבר אחד…דב האמר הוא נשמה של בלוז!

קטעי וידאו מהמופע

 

תגים
הצג עוד

אלי ואן רוק

אלי ואן רוק, נולד בשנת 1981, בתקופה שבה ז'אנר הרוק הפך להיות כחלק מהמיינסטרים. כפעוט הוא לא היה הולך לישון, אלא אם ההורים היו שמים ברדיו קונצרטים ברקע. בהמשך, נחשף יותר למוזיקה דרך התוכניות של הערוץ הראשון והקליפים המיתולוגיים של פיל קולינס ולהקת יס. ההתגלות לז'אנר הרוק הייתה בגיל 17 ומאז הוא חוקר אומנים ולהקות דרך אלבומים, כתבות, סרטים דוקומנטריים והיה כותב למגירה. באמצע שנות האלפיים נדבק בו חיידק ההופעות החיות, כשהסקורפיונס ופיל קולינס הופיעו לראשונה בישראל ומאז הוא הקפיד להיות נוכח בהופעות רוק של האומנים והלהקות שגדל עליהם, בארץ ובחו"ל ולכתוב על כך. ביום יום הוא הייטקיסט אך משנת 2015 הוא הפך גם לעורך ושדר רדיו. מ-2017 הוא מגיש בתחנת הרדיו "זה רוק" את התוכנית "המופע של ואן רוק", לצד פעילותו ככתב מוזיקה בבלוג.

לקריאה נוספת

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

Back to top button
Close