סדרת המהפכה במשכן האופרה הישראלית חזרה לעונה שנייה עם מופע של תזמורת המהפכה המארחת את ההרכב GESHEM והזמרת אסתר רדא במופע פרשנות חדשה לסטנדרטים מוכרים של מלחיני הג'אז הגדולים, אלינגטון, גרשווין, מונק, קולטריין, מינגוס ואחרים, מבקר הבית אדר אבישר הגיע למשכן כדי ללמוד מה עלה בגורל המהפכה. שני, 25.02.2019 . צילום – לאה אבישר, מוטי קמחי.
מילת הקדמה: אני אוהב את תזמורת המהפכה, מעריץ את התעוזה והחזון של רועי אופנהיים וזוהר שרון, ומחשיב כל מוסיקאי המרכיב את האנסמבל המופלא הזה כווירטואוז אמיתי.
המחשבה והפילוסופיה של אופנהיים ושרון היא לשבור תקרות, להמריא גבוהה למחוזות בלתי נתפסים וזאת תוך התעלמות כמעט מוחלטת מכל אילוץ מסחרי, מכל פזילה או קריצה ל"מוכר" ול"אהוב" ולא אחת הם משלמים מחיר יקר מאד על הפילוסופיה הבלתי מתפשרת הזו.
החולשה של הפרוייקטים המגלומאניים הללו היא שברוב המקרים מדובר במופע חד פעמי – במילים אחרות אין מקום ל"ניסוי כלים". אין מקצה שיפורים או הזדמנות שניה. וכך לקחים שניתן להפיק מ"ערב בכורה" במופעים אחרים, אינם ישימים במקרה של הפרוייקטים של תזמורת המהפכה.
במקרה של שני הוירטואוזיים הגאונים האלה, שרון את אופנהיים וחבורתם, הנטייה היא תמיד להעניק (או בפרפרזה מוכרת- "לפנק, לפנק ולפנק") וכך לעיתים עוגת הקצפת הענקית והטעימה שמוגשת לנו, מוגשת במינונים שקצת מקשים על העיכול, במיוחד למי מבין הצופים שאינו פתוח לחידושים או ל"מהפכות".
אני בכוונה לא אכנס במסגרת הזו לשאלה האם תפקידה של התרבות "לחנך" או לגרום ל"הנאה", אך כן אציין שחשיבותה של תזמורת המהפכה עולה עם הזמן על רקע הרדידות והקיבעון הקיימים בנוף התרבותי והמוסיקלי שלנו.
אני מכיר מקרוב חלק מהנפשות פועלות, רובם ככולם אינם "נגנים" בתזמורת, אלא יוצרים בזכות עצמם. איש איש והשפעותיו והחיבור הזה שלהם עם שרון ואופנהיים מניב, ברוב המקרים תוצאות מרהיבות.
אמש למשל, היה זה תורם של נגני כלי הנשיפה. אולי בגלל שמזה זמן רב לא קיבלו החצוצרן איתמר בן יקיר, ונגן הסקסופון הוירטואוז, נועם דרומבוס "זמן מסך", התואם את כישוריהם והמביא לידי ביטוי את הווירטואוזיות שלהם כסולנים.
אקדים ואומר, עוצמתו "החינוכי" ופורץ הדרך של הערב הזה הייתה בכך שאופנהיים ושרון ברחו כמו מאש מהקלישאות הרווחות בכל הקשור למוסיקת ג'אז. ברחו מהאפשרות שתזמורת המהפכה תשמע כמו "ביג באנד" או שהעיבודים יזכירו במשהו את ה"סטנדרטים" המוכרים של יוצרים אלמותיים כקולטריין, מונק ומיילס דייויס.
הם גם ברחו רחוק מאד מהעיבודים המוכרים ומהשילוב המנצח של תזמורת סימפוניות עם מוסיקת הג'אז כפי שערכו בהצלחה מרובה אומני על כצ'אק מנג'יוני, בי בי קינג, הקרוסיידרס, דייב ברובק, לאלו שיפרין, צ'יק קוריאה ופרנק זאפא.
אגב ברובק, יצירתו הסימפו-ג'אזית שמשה מאוחר יותר כהשראה למוסיקאי "סגול כהה" המנוח, ג'ון לורד כשבא להלחין את יצירת המופת של הלהקה, "קונצ'רטו ללהקה ולתזמורת".
בשנות ה -80 זכיתי להכיר מקרוב את המוסיקאי היהודי צרפתי, מישל קולמבייר. (מוסיקאי שכתב עשרות פסי קול לסרטים הוליוודיים מצליחים). קולומבייר היה חלוץ בניסיונות לשלב מוסיקה קלאסית ותזמורות גדולות עם מוסיקת ג'אז. לניסיונות האלה הצטרף גם החצוצרן והבעלים של חברת A&M הרב אלפרט וביחד הים יצרו את האלבום הנפלא WINGS. "הג'אז אינו מגדיר סוג של מוסיקה", הסביר קולומבייר, "הוא STATE OF MIND. למעשה גדולתו של הג'אז היא בעובדה שהיא אינה מגדירה דבר".
הפילוסופיה הזו די דומה לפילוסופיה המוסיקלית של שרון ואופנהיים שאמצו את העיבודים המאד מורכבים ו"השונים" של איש להקתGESHEM, יונתן אלבלק.
זה לא היה ערב "קל". אלבלק, כמו זאפא, עובר ממקצב למקצב כמעט כל ארבע תיבות. הופ – חמישה רבעים…. הופ – שלושה רבעים… שובר ושובר ושובר ימינה ושמאלה וכל זאת בשילוב סינטיסייזרים (בסטייל המוג של שנות ה 60) וקטעים מסומפלים. ב My Favorite Things של ריצ'רד רוג'רס ואוסקר המרשטיין, החיבור הזה לעיתים עבד נהדר, ולפעמים היה כה גדוש ובלתי מגובש עד כי הוא גרם למעט אי נוחות.
הקונצרט אמש הזכיר לי לא מעט את התחושות שהיו לי בזמן שצפיתי באחת מיצירותיו האחרונות של ZAPPA באלברט הול בלונדון – לעיתים עונג צרוף של מבנים טונאליים בלתי אפשריים, ולעיתים גודש מוסיקלי וערבוב של אקורדים 9 ו – 13 שאינם נותנים רגע אחד של רוגע…..
כאמור, אלבלק, שרון ואופנהיים, באו במפורש לפתוח אופקים, ואין ספק שהם עשו זאת בדרך ייחודית, מקורית ומעניינת אך לא תמיד קלה לעיכול, ולעיתים ארוכה וגדושה מדי.
באופן אישי, חסר לי מאד נגן באס וגיטריסט ג'אז(וכאלה לא חסרים בארץ) במיוחד בקטע של צ'ארלי מינגוס Boogie Stop Shuffle, קטע שביטא יותר מכל את האווירה הכללית של הערב – ללכת עד הסוף, אבל…. מדי פעם… כן, מדי, פעם לקבל רגליים קרות ולחזור למקורות החמימים של הסטנדרט המוכר והידוע.
שיאו של הערב מבחינתי היה בביצוע המוצלח מאד של הקטע SO WHAT של מיילס דייויס. קטע משנת 1959 שמציין עבורי את אחת הפנינות של הפיוג'ן ושימש השראה למוסיקאים רבים בניהם לארי קרלטון, ג'ורג' בנסון, רון קארטר, ושל אלוהי גיטרת הבאס, הד"ר מארקוס מילר.
הגדולה של הקטע הזה אמש, נבעה בעיקר בגלל העובדה שהוא עובד ונשמע הכי רחוק מסגנונו של מיילס דייויס, למרות הפיתוי הגדול.
החצוצרן הווירטואוז, איתמר בן יקיר, הביא לידי ביטוי את הערצתו הבלתי מתפשרת לענק החצוצרה הצרפתי איברהים מעלוף, עד כדי כך שברגע שעצמת עיניים יכולת לטעות ובגדול ולחשוב שמעלוף טס כל הדרך מפאריז לבצע את הסולו הזה, שבחינתי היה שיאו של הערב.
גילוי נאות (כפי שמקובל בימים אלה), בן-יקיר מנגן באלבום הסימפוניה שלי עם יוסי פיין, חיים רומנו וירון גרשובסקי, אני מכיר מקרוב את האיכויות הפנומנאליות של נגינתו, אך אמש, דומה, שהבחור הצעיר התעלה לדרגות מוסיקליות מדהימות השמורות לחצוצרני על ייחודיים כאבישי כהן, מארק אישאם ולו סולוף.
בניגוד למופעים הקודמים של המהפכה, הפעם ניתנה במה ל"אילתור", לאינדיבידואליזם של חלק מחברה, ויחד עם זאת, המוסיקאים מספיק בוגרים כדי לנהוג כצוות.
חברי המהפכה, הם לרוב מוסיקאים צעירים, וחרף העובדה שהם מנגנים מוסיקה קלאסית או ג'אז, כל אחד מהם חשוף מאד למוסיקה עכשווית. פתוח להשפעות לא ממוסדות ויוצר מוסיקה שאינה מאפיינת את המיין סטרים.
שוזין, נגן הסנטיסייזרים של GESHEM , הפתיע מאד בביצוע מדויק Nature Boy, של נט קינג קול למרות מראהו ההיפסטרי משהו, נקל להבחין שהבחור יודע לשיר והוא נכנס היטב בנישה שבין הביצוע האלמותי של קול והביצוע ה"חדש" של דייויד בואי.
ואם מדברים על GESHEM, אי אפשר שלא להתרשם מהמתופף אביב כהן שפתח את I GOT RYTHEM של ג'ורג' גרשווין בסולו תופים מרשים. כהן, השכיל לחזור למונחים של "לנגן" בתופים, ולא להפגיז בסדרה של "תראו כמה אני טכני". לי הוא הזכיר במשהו את חברי, טל ברגמן או ניר צדקיהו, בטכניקה והוא בהחלט מעמיד את עצמו ברשימה המפוארת של מתופפים שנראו מהמדינה הזו.
דווקא הקטע שבא בעקבות הסולו היה, לדעתי החלק החלש בערב, והתאפיין בחוסר קוהרנטיות, באריכות יתר, ובניסיון לא ברור לחתור למטרות בלתי מסומנות מספיק. בחלקים מסוימים בקטע הספציפי הזה, החיבור בין GESHEM למהפכה לא עבד.
כוכבת הערב, אסתר רדא עלתה לבמה רק לקראת אמצע המופע, עובדה שפגמה ביכולותיה "לפתוח מנועים" במיוחד ב"גבוהים". רדא, כאילו הוצנחה פתאום למשימת קומנדו בביצוע מורכב ולא שגרתי ל – THE MAN I LOVE של גרשווין, כשהעיבוד מנסה להרחיק אותה כמה שאפשר מהביצועים הענקיים של אלה פיצג'ראלד ושרה ווהן.
רדא היא כוכבת על. יש לה קול מלטף וחם שמזכיר את הגדולות באמת – בילי הולידיי, נינה סימון ודיאנה רוס. התחושה הייתה, שרדא הייתה מרגישה הרבה יותר טוב במסגרת של עיבודים קונבנציונאליים לסטנדרטים שהושמעו. למרות שחייבים לציין שעמדה בכבוד בסולמות הכרומאטיים, בעיבודים הבלתי קוהרנטיים מבחינת מקצב ול"מאבק" המתמשך בין כלי המיתר לכלי הנשיפה. גם העובדה שאלבלק מצא לנכון לשיר קול שני בכמה קטעים שרדא ביצעה לא תמיד שרתו את המטרה ולעיתים הבליטו אי דיוקים קטנים של רבע וחצי טון מצדו של אבלבלק.
התחושה גם בחלק של רדא הייתה של "בוא נלך עד הסוף עם רעיון המעבדה". אולי זו השמרנות שלי, אולי שטיפת המוח של 50 השנים האחרונות, אבל היה לי מאד מאד קשה עם הביצוע ה"אחר" של I PUT A SPELL ON YOU של ג'יי הוקינגס. טוב, לא ציפיתי לגרסת אנני לנוקס, וגם לא של נינה סימון. אבל אלבלק לקח את זה למקום דיסהארמוני ולא ידידותי בעליל. כאילו שרוחם של שטוקהאוזן, זאפא וחאמיד דרייק השתלטו על הבמה.
מעניין ? כן ! מהנה ? בחלקים ! רדא התעלתה כאן למקומות אדירים, נענית לאתגר הלא פשוט של התעסקות בז'אנר שהוא לא המגרש הביתי שלה. אם כי ניכר היה שהיא מאד נזהרת, מאד מקפידה להישאר במסגרת הפרטיטורה, לא מאפשרת לעצמה להכנס ל"סילסולי" רית'ם אנד בלוז כפי שאנחנו מכירים אותה.
רדא יכולה לרשום לעצמה וי גדול על הביצוע, אם כי, באם היה נערך מופע נוסף הייתי ממליץ לשרון את אופנהיים ראשית לקצר ב 25% את אורך המופע, לשנות מעט את הסדר ולפזר את הקטעים בהם משתתפת אסתר רדא לכל האורך של הערב כך שהיא תספיק "להתחמם" ולנסוק אל על, ולא רק בשני השירים האחרונים של הקונצרט.
על מנת להבליט את העובדה שלעיתים יש לחשב את המרחק של חציית הגבולות, הגיע הקטע הקלאסי Caravanשל דיוק אלינגטון וחואן טיצול והחזיר את הדברים לפרופורציה מתאימה.
העיבוד היה במינון נכון, לא "סטנדרט" שגרתי אך גם לא "אוונגרד" קשה לעיכול. פתאום רדא נשמעה כמו מי שעלתה על במת הבלו-נוט' בניו יורק, עם נוכחות בימתית כובשת, שילוב ווקאלי נדיר עם שאר כלי התזמורת, ותיזמון מטורף של סינקופות.
וכשהגיע FEELING GOOD של המלחין הבריטי אנטוני ניולי, התחושה כבר הייתה שלו המופע היה מתחיל בנקודה הזו, רדא הייתה כובשת לה מקום בפנתיאון של זמרות הג'אז הגדולות משווה את יכולותיה לאלה של נינה סימון (או לפחות עדנה גורן תל"א).
יונתן אלבלק הוא מוסיקאי מוכשר מאד, ההוכחה באה בהפתעה בדמותה של ביצוע מרגש לשיר של GESHEM , Sungazinghub – משום מה, דווקא כאן בקטע הכי אלקטרוני שיש, העסק נהפך לקוהרנטי, בלי יומרות להרשים. פתאום התזמורת קיבלה ביטוי פונקציונאלי ואחיד של חבריה, פתאום הצ'לו האלוהי של ג'אקי פיי ויעל שפירא נשמעו כאילו לקוחים מעולם המלאכים.
GESHEM נשמעו אקטואליים, ייחודיים ויחד עם זאת "מובנים". פשוט פרוג במיטבו ושהחיבור שלו עם תזמורת סימפונית נשמע קוהרנטי ומרגש כמו החיבורים של המודי בלוז, קראוואן וסטיב האקט.
וכרגיל, חייבים מילה טובה על הסאונד המשובח במשכן לאומניות הבמה. ההגברה המדויקת והחדה כתער הופכת את החוויה של הקשבה לקונצרטים של המהפכה לחוויה שמימית. אין כלי, ניואנס או תו שלא באים לידי ביטוי. הכל מדויק כמו במערכת ביתית יוקרתית. והאיזון בין הגיטרות החשמליות (חצי נפח) של אלבלק לנבל ולאבוב נישמר בקנאות לאורך כל המופע וכל כלי, ולו השקט ביותר נשמע היטב ברחבי האולם.
לא קל להגביר כלים אקוסטיים, במיוחד שכל האינפורמציה האקוסטית מתערבבת עם סאונד דיגיטאלי המגיע מהסינטיסייזרים והסמפלרים ושמאחור יושב מתופף ונגן כלי הקשה.
שוחחתי הבוקר עם שרון, הוא כבר עסוק מעל לראש בעיבודים לקונצרט הבא של המהפכה עם ברי סחרוף (עם מי שיסדתי איתו בשנות ה 70 את "חלום קוסמי") ורע מוכיח …
וידאו
