האלבום החדש של חברי להקת האנג'לסי בראשות רותם בר אור יצא לאור בשלל הפלטפורמות ברחבי הרשת, כאן ובכל העולם. על האלבום, היצירה, הסגנון, השירים ובכלל, מעין ביקורת או חפירה, יובל אראל.
כמעט שבע שנים חלפו מאז הפעם הראשונה בה חוויתי מופע של חברי להקת האנג'לסי, זה היה בנובמבר, באוזןבר הצעירה, עם קהל טרי, צעיר מאוד וכמהה לצלילים, ממש לפני ההדרן של המופע רותם בר אור, הסולן, המוביל והאיש שעומד לפני ומאחורי המותג המוזיקלי הזה, האנג'לסי, נעלם מהאולם הקטן, עד שצלילי היוקלילי שלו החלו לרפרף אט אט ממרחק כשהוא החל פוסע מעדנות בינות הקהל מאזור הכניסה לאולם פנימה לעבר הבמה, בימים ההם החלל המרכזי של האוזןבר היה עוד יותר קטן וצפוף, אבל זה לא הפריע לאווירה, לתחושת ההפתעה, להרגשת הביחדנס, לחוויה המרגשת והמרטיטה כאילו ומשהו חדש עומד לנבוע לתוכנו, הנוכחים בחדר, החדרון…
אלו התחושות והזיכרונות הראשונים שלי מהאנג'לסי, כיום להקה מוכרת ומאוד אהודה העושה את ימיה לרוב מעבר לים או ממלאת תאטראות מקומיים דוגמת האמפי העתיק בשוני, שלא לדבר על הבארבי וכל השאר.
ליוויתי את ההרכב למן ימי האי.פי הראשונים ועד אלבום הבכורה המלא, המשכתי לעקוב אחרי דרכם שצלחה כאמור הרבה מופעים, ימים ויבשות וכעת אנחנו עומדים להיפגש שוב כאשר אלבום חדש יוצא לאור וכבר נקבע מופע חגיגי לציון השקתו, לא פחות מאשר האנגר 11 בנמל תל אביב, מקום בו יכולים להתכנס יחדיו כמה אלפי חוגגים…
אז מה יש לנו באלבום החדש?
חלקם של השירים כבר מצאו להם אוזן קשבת ולב אוהב אצל המאזינים והמעריצות, חלקם חדשים לחלוטין שטרם נחשפו אלא מעל החדש בלבד. מדובר באסופה של 11 שירים, אותם כתב, בדרך כלל, בדם ליבו, רותם בר אור, הוא הוא האנג'לסי עצמו, אשר בדרך כלל ממעט לדבר אבל מרבה לשיר ולנגן, הפעם הוא משחרר הצהרה לכבוד האלבום – "הלהקה חייתה בסיבובי הופעות במשך חצי מחודשי השנה. ימים שלמים של נסיעות בואן בכבישי אירופה התערבבו כולם אחד בשני עד שהפכו למעין מציאות שהרגשנו שאין לה התחלה ואין לה סוף. על הרקע הזה נוצר האלבום NoDyssey (הלחמה בין ״אודיסיאה״ ו – ״לא״) – שירים שחלקם נכתבו תוך כדי תנועה בוואן הנוסע וחלקם התפתחו בזמן בדיקות סאונד, חדרי מלון גנריים ועצירות בתחנות דלק, חזרות בצרפת הכפרית בכמה ימי הפוגה מנסיעות, שיחות וחלומות בהקיץ על איך אנחנו רוצים שהאלבום הזה יצלצל. האלבום נותן ביטוי למסע המעגלי הזה, על התפר בין מציאות פרטית ובין הרהור לגבי הכיוון שהעולם הולך בו, עכשיו כשנראה שהניסיון להיות גיבורים מוביל באופן טרגי למציאות של תבוסה רבתי, מה שיותר ויותר קולות ברחבי העולם כבר מצביעים עליו בבירור כעל סוף העולם כפי שהכרנו אותו. החלק שאנחנו הכי גאים בו במסע הזה, הוא פרק הזמן שבו בנינו יחד את העיבודים, בעבודה שיתופית ברמות הכי גבוהות שחווינו עד כה. זו הייתה עבודה קשה ולפעמים מתסכלת, אבל אנחנו מרגישים שהיא יצרה טקסטורות עשירות ומפתיעות, כאלה שאף אחד מאתנו לא יכול היה ליצור בכוחות עצמו. הרגעים הארוכים האלה של תשומת לב ונוכחות משותפת מטעינים את האלבום ברוח מרוממת, למרות הכל – ואולי הם סוג של תרופה – היחידה שיש לנו להציע נכון לעכשיו."
ומה אני בעצמי חושב על השירים?
השתרעתי לי אפרקדן על ערימת כרים נינוחה ולחצתי על הכפתור המורה למערכת הדיגיטלית של ענק המדיה Spotify להתחיל ולעבוד, הוא עשה עבודה טובה (גם בזכות מערכת ההגברה שחוברה אליו…
אכן 11 שירים הנוסכים עצב ומלנכוליה רגשנית, פורשים הרהורים, לבטים ומחשבות לרוב על פני הבתים והפזמונים החוזרים, כולם מעוטרים בראש ובראשונה בקולו הייחודי של רותם בר אור, העטוף מן הסתם בדוק עצבות גם ברגעים היותר שמחים או קצביים, מצדדיהם משתרגים להם קולות כלי הנגינה, במיוחד אני אוהב את כלי הנשיפה של אורי מרום, הקלרינט למשל, המזכיר לי את סיפורו של פטר והזאב, אגדה אירופית עתיקה וקסומה לבני הנעורים, יערות עד ירוקים ושחורים, זאבים ושאר חיות פרא המסתתרות בינותיהם, קסם. המנגינות יחדיו עם הצלילים והמילים הנלכדות בינותיהם ממשיכות את הקו הדקיק והענוג של אותה מלנכוליה מסתורית שנרקמה ונארגה כבר אז, לפני שנים רבות באותו מופע צפוף, קטן וקסום באוזןבר, לא משנה כמה גדול יהיה ההיכל הבא בו הם ינגנו וישירו, המוזיקה שלהם תישאר קסומה ומסתורית, תקראו לזה פולק מכושף, פולחן עצבות, או חגיגת מלנכוליה מעודנת…
לכשנגמר הסט לחצתי פליי עוד פעמיים בלופ עד שהשרעפים הרדימו אותי כמו תינוק בעריסה…
תגובה אחת