ביקור ליל שישי בפסטיבל יערות מנשה החוגג את שנתו העשירית, חידושים ומכרים וותיקים, מתחם יער חדש, חוויות, מראות וקולות, 01.06.2018. נכח תיעד ומדווח – יובל אראל, וידאו אדוה אראל.
כמה שעות, לא יותר, כך חשבנו כאשר התארגנו לצאת בצהרי יום שישי אל פסטיבל יערות מנשה החוגג את שנתו העשירית, הפעם במתחם חדש, במקום בשטחי הגבעות של הקיבוצים דליה, רמת ועין השופט, היישר ליער של נחל הקיני מתחת למצודה העתיקה של מגידו, כמעט ארמגדון על באמת, כשם השאול לאותה במה מיתולוגית של רוקנ'רול בפסטיבל או קרב אחרית הימים במקרא התנ"כי…
האמת, אפילו חיפשתי את יעל אשת חבר הקיני במתחם, אולי היא מחזיקה איזה כד חלב בקרבתה לצד גופת לוחם עתיק המתבוססת בדמו, אבל לא היה זכר לכל אותם סיפורי מקרא עתיקים, שנת 2018 היא שנת העשור לפסטיבל הוותיק הזה, הירוק יותר מאחיו הבכור אל מול שדות פלשת, אינדי נגב. המעבר למתחם החדש עשה רק טוב לאווירה, מצד אחד מתחם האוהלים והמגורים גדל מאוד והתפרש על פני מישור רחב ידיים, ממש צמוד לחניון ענקי, נגמר הסיפור של השאטלים המקפצים, הפעם, חנית – נכנסת. שטחו של הפסטיבל עצמו הצטמצם קמעה וזליגה מסויימת של צלילים נרשמה בהפוגות בין במה לבמה, אולם היתרון הגדול שכבר אין צורך לטפס או לדלג יתר על המידה על צלע ההר המיוער ואפשר ללכת בפשטות בשדות בין במה לבמה או להתרווח במתחמי השוק, הדוכנים ופינות המנוחה המוצלים בין העצים.
התחלנו את סבב טעימות המופעים עם בימת העץ, היכן שבגלגולים הקודמים פגשנו את האחיות ג'משיד ומיכל לוטן על פיסת עץ הנעוצה מתחת לעץ אלון יפיפה, הפעם הבמה התרווחה קמעה, הצטיידה בתפאורת סלון נישתי עטור בספרים ובקבוקי יין לצד מחצלות רביצה, המופע הראשון שלנו כלל חברה וותיקה, יעל פלדינגר, הלב הפועם והסולנית של הרכב האלקטרו סול הוותיק "פוטוטקסיס" הקימה טריו חדש הנע על מצעי הפולק רוק המבקש לשלב בין מקצבי פלמנקו ספרדו אוריינטלים לבלוז אמריקאי בגוונים בהירים, לצידה של יעל מצויים הגיטריסט (אקוסטי…) לירון דן והמוזיקאית רוני פרנסיס שהפתיעה עם כלי מיתר העשוי מחצי דלעת ענקית, את סינדרלה לא מצאתי בוקעת מתוכה אך הצלילים הזכירו לי קמעה (חוכמה, הקול אותו קול, והיידיים אותן ידיים…) את הבלדות הבוכיות של פוטוטקסיס אך בנימה יותר רגועה ופחות טעונת ביטים, רגעים טובים של התרגעות על גבי המחצלת. (ובדרך אגב, ההרכב החדש, פלדינגר, יפציע הערב, מוצאי שבת בחלל היפואי של הקונטיינר בנמל מול מזח הדייגים, תבואו).
המשכה של הרביצה מול בימת העץ הביאה אלינו את אביטל תמיר, סולנה של להקת אוסוג הצפוייה להופיע בהמשכו של הערב המתהווה מעל בימת הארמגדון הרועשת, אוסוג הם ורסיה מקומית לאמריקנה אוסקטית הרוויה בכלי מיתר עולצים מבנג'ו ועד סטיל גיטר, נערי מרעה הפרות האולטימטיבי..אז אביטל שהפעם היה מצוייד בגיטרה אקוסטית, כי לדבריו ציפורן הבנג'ו שלו נשברה, סיפר כי חזר משבועיים של הקלטות לאלבום חדש של אוסוג והכריז כי הוא הולך לבצע מתוכו בפעם הראשונה, בכורה, כמה מהשירים החדשים, היה אוסוג. רחוק מאוד מבצפר, הרכב הרוק מטאל העתיק של אביטל. היה קאנטרי פולק שמח.
בעוד המוזיקאים מתחלפים מתחת לעץ ביקשנו לטעום חומרים נוספים וכך המשכנו הלאה לעבר בימת אמרגדון הרועשת, שם המתין לנו הרכב "קוקופלא" הרכב המבקש לבצע מוזיקת רוק ובלוז בסגנון אינדיאני בהגדרתו הכולל את המוזיקאים הישראלים בהנהגתו של עומר הרשמן – אדם שפלן, המתופפים רן יעקובוביץ ורוי חן, הבסיסט גילי בן יעקוב והזמר האנרגטי ליאור דראל, אז אינדיאנים לא ממש ראינו, ככל הנראה החמצנו את הקטע עם כתר הנוצות והשלכת טומהאוק, אבל הרבה דיסטורשן ורוק גיטרות פוחז ונמרץ שמענו גם שמענו, אולי ללא ממש שבט אפאצ'י אבל הרבה שמחה וריקודים שגם שבטי ישראל יכולים ליטול בהם חלק במצב הרוח הנכון…
את המסע המשכנו אל בימת השורש, היא היא הבמה המרכזית ביותר של הפסטיבל, הגדולה ביותר, הרחבה ביותר, עם מתחם הקהל הגדול ביותר, עם דוכני מזון ושתייה משלה, שורת ביתני שירותים משלה ואוהל אמנים משלה (שם גם חנינו את עצמינו בין מופע למופע כי זו הייתה התחנה הסופית שלנו בפסטיבל…). את החוויה בשורש התחלנו עם חלקו האחרון של מופע אפרו בגדד שהוא בעצם שילוב חוצה יבשות עם המוזיקאי הדגול יוסי פיין, המתופף חוקר אפריקה בן איילון, המוזיקאים בני העדה האתיופית אדוניה גואדה ואבטה בריהון יחד עם יאיר דלל והכינור, מעין שילוב בין עדות וסגנונות מוזיקלים המתהדקים או מתפזרים (תלוי בזוית ההאזנה) מעל מצע ג'אזי עשיר בגרוב.
המשכנו עם מאור כהן והרכב השיגעון שלו ישראלים פעולה סקס וכובע סומבררו ענקי שהיה יכול להוות גזיבו אישי ביום קיץ, היה פאן במקסימום כי מאור זה מאור…
כאשר השמש כבר נעלמה אל מאחורי עצי היער של חבל המנשה קיבלנו מופע עשיר של חברי הקולקטיב עם חומרים מכל האלבומים והכרזה של רועי ריק כי בשעות הלילה הוא יבצע משירי פבריציו שלו בבימת העץ (זהו סוג של קטע המקביל לעובדה שזיהינו קודם לכן עת אביטל תמיר הגיש מופע סולו לפני המופע עם ההרכב המלא, דאבל בוקינג או מילוי חורים במארג המופעים של הפסטיבל, לדעתי היה ראוי שריק יגיש משיריו במופע עצמו במעין אינטרמצו ואילו חלל הזמן בבימת העץ יתועדף לטובת אמן או אמנים נוספים, בבחינת עושר מוזיקלי).
אחרי הקולקטיב לקחנו הפסקה די ממושכת באוהל האמנים ותפסנו על חם את רמי פורטיס מרסס גראפיטי על בדי האוהל "4TIS" לא רחוק מהגראפיטי שנרשם יום קודם לכן בידי מאן דהו "אהוד בנאי" שחגג שלושים שנה לאלבומו עם הפליטים..
אבל לעניין, בשעה תשע וחצי רמי פורטיס, הכי מיינסטרימי בשוליים שגבולותיהם כבר מזמן נמחקו, מלווה בהרכב הרענן שלו המלווה אותו מאז השקת האלבום האחרון עם הפיות, כאשר בפרונט מצוייות דני עבר הדני בקלידים וגיטרת בס מכאן ונועה איילי עם הצ'לו מצידו השני, מוסיפות את הווקל הנשי המעודן יותר אל הצרידות הפורטיסית שלא הפסיקה לנוע על הבמה מצד אל צד, מופע בן כשעה שהספיק להכיל את המיטב בקליפת אגוז משיריו של המשורר הכי יוצא דופן שקם בארבעים השנים אחרונות. אני באופן אישי חולם על פורטיס מתארח במופע של המסך הלבן, מישהו יכול להגשים לי את החלום ולדאוג שגם אוזמן לשם? תודה…
הדרך חזרה מהפסטיבל, כי אמרנו אחרי פורטיס אנחנו הולכים, כי התעייפנו, נעה על הכביש של וואדי ערה שהיה מואר ברובו באורות המנצנצים של קישוטי חג הראמדן המתעורר בשעות הלילה, גוש דן קיבל אותנו יותר מהר ממה שציפינו כי הכביש היה פחות עמוס…
לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהפסטיבל
וידאו, צילום אדוה אראל.
תגובה אחת