חיבור נכון בין הבלוג, הפקה חיפאית עצמאית שנאמנה לאמנות, וחובב הפסיכדליה כפיר ריפשטוס מצפין עד חיפה כדי ליטול חלק בפסטיבל Solow – אינדי בתחתית, רביעי, חמישי 29-30.11.17. הוא חוזר עם מסמך תיעודי מרגש, מילים, תמונות וסרטים מצויינים.
פסטיבלים נוטים להיות תמונת הראי של הטעם המוסיקלי של מי שמארגן אותם, אז או שאתה אוהב את הליינאפ של הלהקות שמופיעות או שאתה לא בעניין. הטעם של המארגנים של פסטיבל אינדינגב שהיה לפני 5 שבועות היה משובח, אין מה להגיד, לא היה שם רגע אחד משעמם. יצא לי בעבר להיות פסטיבל ההיפיסטוק החמישי שנערך בחיפה לפני כמה שנים, וגם אז הטעם של המארגנים היה בהחלט משובח כשהם הביאו להקות אינדי חלקן חיפאיות וחלקן היה מת"א כמו: קילר הלוהטת, Laila, השפן הנכון ועוד. "הרחובות הקטנים, קיצורי הדרך הצדדיים והבטון החשוף – הם חומרי הגלם שלנו" הצהירו המארגנים של הפסטיבל החיפאי -Solow – אינדי בתחתית בחוברת של הארוע. מבחינתי, הערב השני של הפסטיבל שכלל את להקת Wire הבריטית עם הרכבים נחשבים נוספים היה הסיבה להצפין לחיפה, שבימים אלה מסתבר שהיא מקושטת במרבדים של נורות מעל הכבישים בעיר התחתית ומה שנראה כמו "עץ חג מולד" ענקי באחד הכיכרות ויש גם אונייה ענקית שאי אפשר לפספס אותה כשמתקרבים לעיר התחתית. הפסטיבל התחלק לשלוש במות, במת טקטוניקס הקטנה שהייתה בקומה השנייה של סינקופה בר, שכשלעצמו מארח הופעות חודשיות של כל מיני אמנים, ובנוסף שתי במות גדולות יותר שהיו במרחק שתי דקות הליכה בקצה השני של הרחוב (שער פלמר 2) שהוא כשלעצמו אזור לא משעמם של בילויים, בתי קפה ומועדונים.
מטבע הדברים, בכל פסטיבל שמחולק למספר במות אי אפשר להספיק לראות את הכל, אז ביום הראשון החלטתי להתמקד בתחילה בבימת הטקטוניקס. שם פתחו את הערב צמד של נגני אלקטרוניקה אירופאיםArturas Bumbteinas ו-Gaile Grichiute במוסיקה ניסיונית אוונגרדית שלמאזין הלא מנוסה יכלה להישמע כמו קקופוניה של קולות ורעשים לא ברורים ולמאזין הקצת יותר מנוסה הזכירה את אלבומם הראשון והמופתי של Tangerine Dream "Electronic Meditation". המוזיקה לקחה אותנו למסע בטיבט או אם תרצו דרך מוח בוער, כשם יצירתם של הטנג'רינים מאלבומם הנ"ל, אבל נראה היה שהם משמיעים את המוזיקה שלהם מקבצי מחשב עם מעורבות מינימלית משהו מצידם ביצירה, עובדה שהפחיתה את ההנאה מההופעה. אחריהם עלו קולין ניומן ומלכה שפיגל לבצע סט אלקטרוני עדין ומרחף שהזכיר לפרקים גם הוא את טאנג'רין דרים אבל בשלב של אמצע שנות השבעים, אולם בניגוד לקודמיהם לעמדה, ניתן היה לראות ששניהם ממש מנגנים בכלים או משחקים במיקסר שהיה על העמדה, דבר שתרם לצד הקולי כמו גם לצד הויזואלי של ההופעה, כשאתה יושב מול אמן שממש מנגן על הבמה ולא משמיע מוזיקה ממחשב. את המשך הערב ניסיתי למצוא בשתי הבמות המרכזיות שהיו בשער פלמר 2 ליד מסילת הרכבת אבל מוזיקת הצ'יל אאוט שבקעה מהרמקולים בקולי קולות לא ממש שיכנעה אותי שיש סיבה להישאר שם אז החלטתי לסיים את היום הראשון שלי בפסטיבל.
היום השני לפסטיבל היה לדעתי הרבה יותר מעניין ממה שראיתי ביום הראשון וזה מסביר גם למה היום השני הפך ל-Sold Out כשעוד נשארו כרטיסים למכירה ליום הראשון. פשוט ההרכבים היו מעניינים יותר. בעיקר במת בגדד, שאותה פתחה להקת Tigris המעולה שלקחה אותנו למחוזות של אפריקה עם מוזיקה אפריקאית פסיכדלית סוחפת שבוצעה ע"י הרכב שכלל בסיסט, גיטריסט, שני מתופפים על תופי מריים/אפריקאים ארוכים ואורגניסט מהיר אצבעות ורוב תושיה. ככה אני אוהב, שמוסיקאים לוקחים מוזיקה שבמקור היא הייתה יכולה להיות מסורתית (במקרה הזה אפריקאית) ומחשמלים אותה והופכים אותה לדבר שהוא הרבה יותר רוקי, ססגוני ו-"מעיף" מהמקור שלה, למרות שכל מה שהחבר'ה האלה מנגנים זו מוזיקה מקורית שלהם שהם כתבו (טיגריס גם הוציאו כבר 2 אלבומים שאותם ניתן למצוא באתר ה-Bandcamp שלהם). השילוב הזה של כלים חשמליים עם מוזיקה אפריקאית שם אותם בנישה שייחודית רק להם פה בארץ, אין ספק. למרות שהגעתי רק באמצע של ההופעה שלהם (בזכות פקקי יום חמישי בכביש החוף), נהנתי בהחלט מהחצי הופעה שהספקתי לראות. אחריהם עלו על "במת בגדד" ועדת חריגים, הרכב השוגייז הותיק מת"א. אם בהופעה של טיגריס עמדתי בצד והסאונד היה סביר, פה כבר התקדמתי לקידמת הבמה התחלתי להבין שהסאונד הוא מאוד "בומי" וקשה מאוד לשמוע את השירה מקדימה. מזל שגם ככה, המהות של Shoegaze היא השפרצת מטחי סאונד בלתי ניגמרים לקהל כשהשירה היא החלק הפחות חשוב. במגבלות של המקום והסאונד, הלהקה, שניתן היה להתרשם שהיא נתקלה בבעיות של סאונד גם על הבמה, בהחלט נתנו הופעת רוק חזקה ובועטת. אחרי ועדת חריגים עלתה הלהקה האנגלית שהיא הייתה גולת הכותרת של הפסטיבל: Wire. הם כבר הופיעו בסביבות 2013 במועדון הבארבי התל אביבי. סה"כ זכרתי לחיוב את ההופעה הקודמת שלהם, בעיקר את החלק שהם העלו לבמה בסוף איזה עשרים גיטריסטים וגיטריסטיות בשביל ליצור מרבד אינסופי של דיסטורשן…נחזור ל-2017. מצד ימין גיטריסט צעיר עם תיבת אפקטים מפחידה, ומקדימה קולין ניומן, מאחוריו המתופף ומשמאלי הבסיסט. הלהקה פתחה את ההופעה ב-"Ahead" מאלבומם The Ideal Copy שיצא ב-87. המתופף והגיטריסטים מעולים, אבל מקדימה לא שומעים כמעט את השירה של קולין, ככה כמעט לאורך כל ההופעה אני מרגיש שאני שומע הופעה אינסטרומנטלית ! אין ספק ש-Wire היו ראויים לבמה עם הגברה איכותית יותר מקופסאות ה-Boom Box האלה שעיריית חיפה יחד עם שאר המארגנים של הפסטיבל סיפקו ללהקה. בכל מקרה, הקהל מריע להם כשהם מסיימים את השיר הראשון. הלהקה עוברת ל- Diamonds In Cups מהאלבום האחרון שהם הוציאו לאור ב-2017 ""Silver / Lead. כן, החבר'ה האלה עדיין מקליטים ומוציאים אלבומים חדשים בימינו. אחרי זה, הם עוברים ל- Three Girl Rhumba מאלבומם הראשון Pink Flag שנחשב אבן דרך בפאנק. כמובן שחלק נכבד מהחומרים שהם מבצעים בהופעה הזו מהאלבומים המוקדמים שלהם נחשבים לקלאסיקה של פאנק, סה"כ הנגינה היא ברמה גבוהה גם אם היא קצת Laid back בהשוואה ללהקה צעירה (אם נשווה למשל ללהקה צעירה כמו המסך הלבן שיעלו בהמשך הערב לאותה במה) והקהל מבסוט למרות ההגברה שכאמור לא עושה חסד להופעה (נשבע שההגברה של הבארבי ב-2013 הייתה הרבה יותר טובה, מה שתרם להופעה יותר אנרגטית וחזקה בתל אביב 2013, יש לי הוכחות מצולמות). איכשהו אני מרגיש שדווקא בחצי השני של ההופעה כשקולין מתחיל לשיר את Split Your Ends החבר'ה פתאום מקבלים זריקת מרץ ומנגנים בצורה יותר אגרסיבית שהולמת פאנק אנגלי במיטבו. הבסיסט לוקח על עצמו את השירה בשיר הבא Playing harp for the fishes וכשהוא חוזר על הפיזמון Is It Allways So אני שואל את עצמי אם באמת ככה כל הופעה חיפאית ממוצעת נשמעת רע כמו איפה שאנחנו עומדים. Wire יורדים מהבמה וחוזרים להדרן ומסיימים את ההופעה בביצוע של Stealth of a Stork ולמרות שזה שיר שהוקלט רק ב-2013, מבחינת הרוח של השיר לשנייה אנחנו מדמיינים שאנחנו נמצאים באנגלייה באיזה מועדון בשנת 1978. סה"כ, בהתחשב בתנאים הלא אידיאליים ובגילם הלא צעיר של רוב חברי הלהקה, Wire נתנו הופעה טובה מאוד וסיפקו את הסחורה. בהמשך הערב אני נשאר באותה במה, שאליה עולים לאחר מכן אורי ברואנר כנרות בהרכב שלו "בום פאם". מוזיקה מזרחית, הייתי אומר סגנון קצת יותר פופולארי מהמקבילה השנייה של כנרות "אוזו בזוקה" אבל עדיין, הרכב חזק מאוד, אבל כשעולה איתם (לחלק מהשירים) לבמה רקדנית בטן יפת תואר יפנית (או סינית) שעינטזה מול הקהל, ברור מי גנבה את ההצגה. גם חברי "המסך הלבן" שעלו לאחר מכן לא איכזבו, הקהל היה די משועשע מהסאונד צ'ק המוזר של הסולן גבריאל ברויד ("ניי ניי ניי…) ועם הופעה שכללה את מיטב הלהיטים האינדיים העכשויים שלהם ("יודונאצים" "רק בקבר") כולל שיר חדש ומפתיע "ירושליים" עם מילות שירים הזויות כמו שרק "המסך" יודעים להמציא הקהל לא נשאר אדיש והריע גם להם, נראה שהתחשק להם לנגן עוד בסוף של ההופעה אבל הם היו מוגבלים בזמן. חבל.
גם ביום השני היו הופעות נוספות בשתי הבמות הנוספות של הרכבי אינדי ופאנק איכותיים שאותם לא יכולתי מטבע הדברים לסקר (כן אני יודע, פאנקיסטים לא אוהבים שקוראים להם "איכותיים" ובכל זאת הכוונה ברורה…), ולצערי גם לא יצא לי לראות את "קילר הלוהטת" שבכל מקרה נעדרה מהפסטיבל ובמקומם הגיעה "רגל סברס", ככה זה בפסטיבלים מרובי במות, צריך לעשות פשרות. סה"כ פסטיבל מוצלח מאוד שיכל היה להיות הרבה יותר מוצלח אלמלא נושא ההגברה.
וידאו
2 תגובות