פסטיבל Solow חיפה התקיים בין 7-8 בנובמבר צמוד לנמל בחיפה, כפיר ריפשטוס עשה את הדרך מהמרכז לעיר הנמל במשך יומיים כדי לחוות ולתעד, כעת הוא חולק את החוויות עם קוראי הבלוג – קצת מכל דבר לטעמו של כל אחד.
פסטיבלים הם בדרך כלל עסק "קשה" עבורי מבחינת ההתארגנות שנידרשת אליהם, בין אם זה אינדינגב ובין אם זה מטאור: קשה להגיע אליהם, קשה להיכנס אליהם, קשה לישון בהם וקשה למצוא כסא לשבת עליו ולנוח בין ההופעות. לא בפסטיבל Solow החיפאי שנערך בשנה השנייה שלו. זה פסטיבל שהמתחם העיקרי שלו, שמורכב מ-3 במות נמצא בבניין תעשייתי בעיר התחתית 2 מטר מהרכבת, קל להגיע אליו (המארגנים אפילו השיגו הנחות לחלק מהמלונות באזור), קל לחזור ממנו, בין ההופעות אפשר לעשות אתנחתא קלה באחת המסעדות או הפאבים שנמצאים מסביב (והם נמצאים בשפע), והארגון טוב וניכר שהמארגנים הפיקו לקחים מהשנה הראשונה ושיפרו את הלוגיסטיקה: לא עוד מתחם הופעות קטנות נפרד שצריך בפעם הקודמת היה לצאת לסוף הרחוב כדי להגיע אליו, אלא 3 במות שהיו די קרובות זו לזו. גם הסאונד בבמה המרכזית בהחלט השתפר ביחס לשנה הקודמת. היו גם שני מתחמי דיג'יי שאני לא ביקרתי בהם ולכן לא אכתוב עליהם פה.
מגיע ביום הראשון לפסטיבל, מחליט לבדוק את במת "הנמרים" הקטנה שהייתה בתוך מזללת הטאקו סלאש שהייתה צמודה למתחם, מגיע היישר לתחילת ההופעה של Batshitcrazies, הרכב חיפאי די חדש של דואו תופים – גיטרה וצעקות של שתי בנות שעושות פאנק טוב בסטייל ה-The Nots האמריקאיות ושירים קצרים של 2-3 דקות. רובם של הרכבי הפאנק שיוצא לי לראות בדר"כ מורכבים מטהרת המין הגברי, אז זה בהחלט טוב לראות הרכב פאנק נשי חדש. נשאר ליד אותה במה לראות את Mines, שלישייה חיפאית שמבצעת אוונגארד אקוסטי – אלקטרוני. נגנת ויולה ונגן ויולה בצדדים כשהבחור בצד השמאלי שלי היה גם חמוש במה שנראה כמו מיקסר אלטרוני, ובאמצע בחור שעובר מגיטרה לתופים. בתוך כל הקקופוניה הזאת שהם ניגנו אני מבחין שהחבר'ה בצדדים דווקא די מסונכרנים לא רע זה עם זו אבל הבחור שבאמצע התקשה להוביל איזה קצב ודינמיקה שייחברו את הכל לכדי יצירה עם איזה שהיא אמירה מוסיקלית וחבל. באמצע של ההופעה אני מחליט לעבור לבמת "בגדד" הגדולה ומגיע להופעה של הילה רוח כשהיא מבצעת את באפלו ביל, מאלבומה השני של "מוזיקה לפרסומות" וחמושה במשקפי שמש גדולים. זו הייתה בהחלט אחת ההופעות החזקות של הילה, ובכלל אחת ההופעות הטובות ביותר מהפסטיבל, רואים שהחבר'ה הגיעו עם חשק ורצון לתת את המאה אחוז שלהם בחיפה. בהמשך רם אוריון מצטרף להופעה לביצוע חזק של "המלך מת" ובהמשך החבר'ה מבצעים את "יותר" ו-"אוקיינוס" מהאלבום האחרון של רם "גרמנים באוגנדה" כשתוך כדי ההופעה הילה תופסת פיקוד על מכשיר קשר שמדמה מגאפון. לא חסרות גיטרות על הבמה, אבל רם מוסיף את השירה ואת הסאונד הייחודי שלו להופעה ומרים עוד יותר גבוה את ההופעה, אז בכלל ההופעה בשמיים.
הלילה ממשיך ואחרי הילה רוח עולה להקת The Soft Moon על במת "בגדד" ונותנת את ההופעה הכי מעיפה שאני ראיתי בפסטיבל הזה. הם שלישיית פוסט פאנק אמריקאית שהחלה לפעול לפני כעשר שנים. הם פותחים את ההופעה שלהם במקצב תופים לא שיגרתי, שני חבר'ה על תופים והשלישי מריץ אפקטים אלקטרוניים של ג'ונגל, נהמות פילים כשהסולן באמצע צועק צעקות לא ברורות והתחושה הכללית היא שבט אפריקאי שמורכב לא מ-3 נגנים אלא מ-300 אנשים. התחלה מרשימה, אבל בהמשך החבר'ה מעבירים הילוך ומפציצים סאונד סמיך ואינטנסיבי של שוגייז ואלקטרוניקה ואני שם לב שהסולן והגיטריסט שנמצא במרכז הבמה וקופץ ממקום למקום, מחזיק גיטרה אבל בעצם מריץ עליה אפקטים אלקטרוניים שהופכים אותה לסוג של סינטיסייזר. תוך כדי ההופעה אני גם נעשה מודע שהסאונד של הבמה הזו השתפר פלאים בהשוואה למה ששמעתי פה לפני שנה. ייתכן שהשיפור בסאונד נבע מהעובדה שהקהל הוזז למרחק של 3-4 מטר מהבמה כדי לאפשר מתחם נגיש למוגבלים ליד הבמה. ברגע שההופעה הרקיעה לקו השמיים הגבוהים מהשיר השני היא שמרה על הרמה הגבוהה הזו לאורך כל ההופעה. הקהל מאחורי לגמרי משולהב ממה שקורה על הבמה. "ההופעה שלהם פה הייתה יותר חזקה מההופעה הקודמת שלהם בבארבי" מישהו זורק לי אחרי ההופעה. כנראה שהוא יודע טוב מאוד מה שהוא אומר. תוך כדי ההופעה הסולן שם לב שמישהי מהקהל לא מרגישה טוב והוא עושה אתנחתא קלה ומוודא שהיא מפונה ומקבלת טיפול רפואי. אכן, לא רק אמן מעולה, גם בנאדם!
אחרי הופעה מעולה כזו קשה להתרגש ממשהו אחר אבל עברתי לבמת "הנמרים" הקטנה והספקתי להנות מהסוף של ההופעה של "סירנות", עם ניחוח של היפיס, רוק מרחף של סיקסטיס וסאן פרנסיסקו של שנות השישים. אחריהם קפצתי לבמת "המנהרה" ומצאתי את רייסקינדר, הלא הוא אסף עדן, במצב רוח טוב במיוחד עושה ביצוע חורך ל"קליאופטרה" ולהיטים אחרים שלו, תוך שהוא משתמש במכשיר האלקטרוני הזה שמאפשר לו לסמפל את עצמו תוך שהוא שר כל מיני שירים הזויים ומאחוריו מאירה תאורה פסיכדלית חזקה שתואמת בהחלט למה שהוא מבצע על הבמה. זהו, נגמר היום הראשון לפסטיבל. אני יכול להגיד שלמרות שלא הספקתי, וגם לא התיימרתי לבקר בכל שלושת הבמות העיקריות של הפסטיבל התרשמתי שהיו גם כמה הרכבי chill out או הרכבים אלקטרוניים שמשכו קהל רב שהתחבר למה שהם ניגנו, ככה שהפסטיבל היה בהחלט מגוון מבחינת מה שהוא מציע לקהל הרב שביקר בו.
הגעתי ליום השני של הפסטיבל איפושהו בסוף של ההופעה של "מורחת לאקום" על במת המנהרה, שהרביצו רוק טוב וסבלו קצת מבעיות בסאונד לקראת הסוף ולמרות זאת הפציצו יפה ושילהבו את הקהל. אחריהם עלתה על אותה במה להקת Nico Teen שנתנה את אחת ההופעות הטובות ביותר שלהם שראיתי בזמן האחרון. זה תמיד קשה להגדיר מה בדיוק ניקו טין מנגנים, זה איפושהו נע בין אלטרנטיב לשוגייז לפוסט פאנק, שישה נגנים שעומדים על הבמה, כמעט לא זזים אבל משפריצים עלייך קירות של סאונד ואמביינט שממסמרים אותך. אני מחכה שהם כבר יקליטו את ההרכב הנוכחי שלהן לאלבום סטודיו. אחרי ההופעה המעולה של ניקוטין, דילגתי לבמת בגדד, שם יהוא ירון הגיע חמוש בהרכב טריו של גיטרה – בס – תופים, הרכב מצומצם יחסית להרכב שהוא הופיע איתו לפני שבוע וחצי במועדון הבסקולה בת"א, אבל עדיין כשהוא חמוש בשורות מחץ כמו "לפעמים האמת כל כך מכוערת שהיא שקר" (מהשיר "כולם כ"כ שקטים מאוד" שבוצע בפסטיבל) או "בחלומות אני תמיד חוטף מכות" (מהשיר "ציפורים נודדות" שבוצע אף הוא בפסטיבל) יהוא כבש די בקלות את הקהל החיפאי, שאני מניח שרבים מהקהל הזה כבר מכירים את יהוא מימים ימימה. אפשר להגיד שיהוא הוא סוג של קברט של בנאדם אחד, יש לו טקסטים ציניים ("בסוף כולנו נהיה רק עפר באדמה") ונושכים והוא פרפורמר חזק שרץ על הבמה וקופץ על הגדר וטבעי לו לשיר בתוך הקהל. הופעה מעולה, אין ספק. אז אחרי ההופעה המעולה של ירון אני חייב לציין שלהבדיל אלף הבדלות, ההופעה של זקני צפת 2 (נבהיר כי אין המדובר בהרכב המקורי של זקני צפת שהקליט את האלבום הראשון, אלא הרכב שונה שאיתו מאור כהן הקליט את האלבום השני, הידוע כאלבום "הכחול") מבצעים את האלבום השני שלהם הייתה מבחינתי איך לומר, לא בשמיים. מההרכב הזה ציפיתי ליותר. וזה לא שהם נגנים גרועים, היו שם כמה רגעים יפים שהגיטריסט בצד השמאלי של הבמה נתן סולואים יפים, אבל אלה היו רגעים מעטים מדי ואפילו הכריזמה של מאור כהן ("בוא נזרוק לכם בקבוק לקהל כמו בניינטיס") לא העלתה את הרמה של ההופעה. החומר המוזיקלי שלהם פשוט נשמע לי חלש ביותר, לגמרי Outdated בהשוואה לשאר הדברים ששמעתי בפסטיבל. אז אני מניח שהיו כאלה בקהל שאהבו לשיר ביחד את "שישי שבת" אבל עלי זה לא עשה רושם, בטח שלא לשמוע שיר שנטחן עד דק ברדיו. למזלי לפני שסיימתי את הביקור שלי בפסטיבל ה-Great Machine, שהם כמובן האחים עומר ואבירן חביב עם המתופף המעולה מיכאל יצחקי, הצליחו לאושש אותי מהחוויה הרעה שהייתה לי קודם, המכונה המופלאה היא אכן מופלאה, מוזיקה פסיכדלית סטונרית מאתגרת ומעניינת ולא בכדי נחשבים האחים חביב למובילי סצינת האינדי בארץ.
סה"כ היה פסטיבל באמת מצויין, ההרכבים היו ברובם המוחלט טובים מאוד, ה-Soft Moon העיפו את הגג של במת "בגדד" באוויר, והיו גם הרכבים ותיקים אחרים שלצערי לא הצלחתי לראות (כמו "עוזי נבון והחוויות" או "זאב טנא אקוסטי") אבל סה"כ היה ייצוג יפה ומגוון לאמני האינדי בפסטיבל הזה וכל אחד מהקהל יכל למצוא הופעה שדיברה אליו ושהוא יכל להנות ממנה. הפסטיבל בחיפה מהווה אלטרנטיבה יפה, ראויה ואף זולה למי שקשה לו, או לא נוח לו, להגיע למקומות רחוקים יותר כמו פסטיבל "מטאור" או "אינדינגב". אז נתראה בפסטיבל Solow 2019.
לחצו לעיין ברשמים של כפיר מהפסטיבל אשתקד
וידאו
