המסיבה של סנדרסון

מופע חגיגי לציון 50 שנות קריירה מוסיקלית של דני סנדרסון. צהרי שישי, 23.06.2017 היכל התרבות ת"א. אורחים – אברהם טל, ברי סחרוף, הדג נחש, יובל דיין, עידן עמדי, גורי אלפי, רועי בר נתן וטלי אורן. מבקר הבית אדר אבישר הגיע להיכל כדי להתרגש עבור הקוראים. צילום: לאה אבישר, מוטי קמחי.

דני סנדרסון והלהקה. היכל התרבות. צילום: לאה אבישר

דני סנדרסון והלהקה. היכל התרבות. צילום: לאה אבישר

הקדמת הבלוג – ברור שאני מכיר את סנדרסון, ברור שגדלתי על שיריהן של כוורת, דודה וגזוז, גם אני הייתי בפארק כשכוורת חגגה את המילניום של עצמה ולפני מספר חודשים חוויתי את השקת אלבומו העשירי של סנדרסון "מכאן הדרך". הפעם הפקדתי את סנדרסון והגיטרה בידיו של אדר, תקראו, תהנו.

 

פרולוג:

בתווך שבין השנים  1967 ל- 1974 מדינת ישראל נעה בין אופוריה לייאוש. בין מלחמת ששת הימים לתקופה שהמדינה לקקה את פצעיה לאחר מלחמת יום הכיפורים. האווירה קשה. אנחנו, ילידי 1957, איחרנו בשנה אחת את המלחמה ההיא שרבים מבני המחזורים הקודמים לנו מצאו בה את מותה. הייאוש, תנועות המחאה והשכול מכים קשות בחברה הישראלית. על רקע זה צומחות בבתי הספר התיכוניים להקות רוק, חלקן מוצלחות מאד ומשפיעות.

חלקן מופיעות בבית ביכורי העיתים (שכבר גם נהרס), חלקן במסיבות ימי השישי בבתי הספר, הלהקה שלי, חלום קוסמי, עם גיטריסט צעיר ואלמוני העונה לשם ברי סחרוף עושה את דרכה בבית לסין ובבית המורה, כשבבית הספר התיכון, שממנו בא סחרוף כיכב גיטריסט צעיר וג'ינג'י שענה לשם דני סנדרסון.

ההרכבים שלו מרקידים את ילדי תיכון אליאנס ברמת אביב לצלילי שירי כיסוי של הביטלס, האבנים המתגלגלות והמרמלדה. ברי הצעיר, כמו רבים מבני גילו מושפעים. סנדרסון גם שולט באנגלית כשפת אם.

במקביל בסוף שנות ה -60 פורצות לתודעה להקות "מחתרת" ורוק כלהקות הצ'רצ'ילים, הסגנונות, האריות וגם עולה על הבימות המחזמר שיער, כל אלו מנתצים כמעט סופית את ההגמוניה הבלתי נגמרת של הלהקות הצבאיות ובראשן, להקת הנח"ל..

מאוחר יותר, בשנות ה- 70, לאחר מלחמת יום הכיפורים יתווספו סגנונות נוספים, להקת זבוב של אברי רוזנטל, והרכב שלי, עם הרכש מאליאנס, ברי סחרוף, הלכנו רחוק לכוון פינק פלויד, טאנג'רין דרים ומוסיקת הקראוט והפרוג.

סנדרסון שהתגייס ללהקת הנח"ל בשנת 1967  הביא יחד עם חבריו ללהקה את המתופף  מאיר פניגשטיין ונגן  הבאס הוירטואוז אלון אולארצ'יק, צליל אחר ללהקות הצבאיות. את האקורדיון הקלרינט ותוף המרים החליפו גיטרת פנדר, אורגן האמונד, מערכות תופים ופסנתרים חשמליים. השירים הלו להשמע כאילו לקוחים ממחזות זמר ואופרות רוק כשהם נוטשים את הקו הסיגנוני ה"רוסי" העממי.

מצגת זאת דורשת JavaScript.

 הביקורת

אחד הריגושים הגדולים ביותר שיכולים לעבור על מבקר מוסיקה הוא להגיע למופע ללא ציפיות מסוימות, מבלי להציב רף כלשהו עם ידיעה  מוקדמת, שבסופו של דבר מדובר במוסיקה שהיא בבחינת נכסי צאן ברזל ולכן אין הרבה מקום לנתח ולדוש בתכניה. ואז, פתאום, המבקר, שראה ושמע כבר כמעט הכל בחיים, מגלה מופע מושקע שלא נופל ואף מתעלה בסטנדרטים שלו מהרבה מופעים בחו"ל. שומע סאונד מדויק שלא מהעולם (ומהאולם) הזה, תאורה מהממת, מסכי וידאו מושקעים עם אמצעים ויזואליים מעוררי התפעלות. קהל נפלא שגדש עד לאפס מקום את אולם היכל התרבות וכן, גם מערכת של יחסי ציבור מאורגנת להפליא, שמגישה לו, למבקר, רשימת שירים מאורגנת על כל פרטיה, מורה לסדרנים לא להפריע בעת הצילום, ומשיבה את הצלמים בשורה הראשונה על מנת שלא יפריעו לשאר קוני הכרטיסים.

יתירה מזו, וסליחה שאני נכנס לפרטים האלה, אבל בשלב מסוים של המופע הארוך והמרתק הזה שכלל לא פחות מ 37 !!!!! להיטים, הורתה ההפקה לאנשי הביטחון "לפתוח את הסכרים" ולאפשר לקהל לרדת לקדמת הבמה ולהשתולל עם סנדרסון וחבריו.

ההצלחה של הערב (בעצם יותר נכון הצהריים) הייתה בעיקר בבחירה מאד מאד מדוייקת של השירים מכל 50 שנות הקריירה של סנדרסון, בבחירה עוד יותר מוקפדת של האורחים הנפלאים במופע וביכולות המופלאות של הנגנים המלווים.

אי אפשר שלא לציין שמגיעות לסנדרסון הרבה תשבחות על כך שלא בחר להזמין עמיתים מלהקת "כוורת" לשוב ולשיר לצידו, אלא באומנים שלעיתים רחוקים מרחק מזרח ממערב בסגנונם המוסיקלי ובכל לפתוח עוד אפשרות ולפתח את השירים הכל כך כל כך מוכרים לז'אנרים מוסיקליים מרתקים וזאת, תחת לעשות עוד איזשהו סיבוב של "איחוד" כזה או אחר של "כוורת" פלוס מינוס נגן זה או אחר.

הבטתי ארוכות במאיר פניגשטיין הנשען על הקיר של היכל התרבות מתמוגג מהנאה במיוחד מסולו התופים של אמיר ברסלר המתופף צעיר והפנומנאלי. נקודה "קטנונית נוספת" שראוייה לציון עוד יותר מיוחד היא העובדה שלמרות ריבוי האומנים והנגנים האורחים שעלו לבמה בזה אחר זה, המעבר היה בלתי מורגש, ואנשי הסאונד והבמה השתלטו בטבעיות ובמקצועיות על החיבורים והניתוקים של אלה שעלו ואלה שירדו מבלי שהדבר הורגש אפילו פעם אחת. אפילו על בעיית הסולמות המוסיקליים המיוחדים של אברהם טל התגברו המוסיקאים בחן ובהומור (שכן אברהם טל שר בסולם מוסיקלי גבוה יותר ממה שסנדרסון ונגניו רגילים, ואלה, בשני השירים, שבהם הופיע טל, "היא כל כל יפה" ו "בשדה ירוק" פתחו מתוך הרגל בסולם של סנדרסון….

עם כל הסימפטיה שלי לגידי גוב הבחירה של סנדרסון בעידן עמדי לבצע את ילד מזדקן, קטע שלווה בסולו בוזוקי א-לה חיים רומנו ואת בשדה ירוק, העלה את הקטעים האלה למקומות בלתי נתפשים ממש. את יובל דיין, והביצועים שלה ל "זה הכל בשבילך" ו "לא יפריד בנינו דבר" פחות אהבתי, אם כי גם במקרה שלה, היא הביאה "אחר" לשירים הכל כך מוכרים.

רגע מרגש במיוחד עבורי היה כשסנדרסון העלה את ברי סחרוף לבמה, מבחינתי כאילו נסגר מעגל שהחזיר אותי במכונת הזמן לימי הילדות. סחרוף נגן ביחד עם סנדרסון את הקטע האינסטרומנטלי "התמנון האיטר" ולברי הייתה הזדמנות להוציא את כל הגנים הטורקיים שלו מבית האבא דאריו ולחזור במשהו לימי "חלום קוסמי". זה היה כאילו שלא עברו כל עשרות השנים ונזכרתי בנער ארוך השיער סוגר את עיניו ומתרכז בצלילים הקסומים של הגיטרה עליה ניגן. החיבור הזה בין סנדרסון לברי היה פשוט סגירת פערים, חיבור של הדור שקדם לנו בעולם הרוק הישראלי ושוב, החיבור הזה לקח את הקטע למחוזות אחרים לגמרי מהמקור של "כוורת" שנועד להיות מעין חיבור של להקת רוק לתזמורת מזרחית (כפי שעשו בשנות ה -60 להקת הצ'רצ'ילים בקטע "דבקה" באלבומם הראשון).

ברי גם הפתיע בביצוע מאד מרגש ל "אתה לבד", "בדיעבד" ולחגיגה הגדולה עם הדג נחש ל"יו-יה". שהביא את הקהל לאקסטאזה.

אך, וכאן תחזיקו חזק בכסא, השיא מבחינתי בערב (צהריים)  הארוך (אך לא המייגע)  הזה, הייה בביצוע הווירטואוזי של הקומיקאי רועי בר נתן עם גיא מזיג לשיר בן שלוש וחצי דקות שכתבו השניים והכיל כ -40 שירים של סנדרסון במחרוזת מהודקת ומצחיקה עד דמעות הן מבחינת הטקסטים והן מבחינה מוסיקלית וקצבית…. קטע שמיד בשניות הראשונות שלו אתה מוצא את עצמך פעור פה ושמוט לסת אומר לעצמך " (בצרפתית מדוברת) WHAT THE F… וגם הביצועים של חבורת הקומיקאים גורי אלפי, רועי בר נתן וטלי אורן אשר נתנו את האינטרפרטציה שלהם לקטעים של  "גזוז" היו בהחלט מרשימים והדגישו פעם נוספת את החיבור של סנדרסון להומור ולשנינות. הומור שתמיד נשען עם מציאות, לעיתים לא סימפטית… אך מצחיקה…. "לקח לי 50 שנה להגיע להיכל התרבות למעמד הזה", פתח סנדרסון את הערב, "ולא פחות זמן למצוא כאן חניה".

קצרה היריעה מלתאר את ההתרגשות מהביצועים המושלמים של אברהם טל ל"בשדה ירוק" ול"היא כל כך יפה". טל הוא מבחירי הזמרים שלנו כיום, והסגנון הייחודי שלו העלה את שני השירים למקומות נשגבים ממש. הקול הגבוה והנקי שלו העניקו לעיתים ל"היא כל כך יפה" מימד של רקוויאם בכנסיה.

הדג נחש, ידעו "להרים את הקהל" ולהפוך את היכל התרבות למסיבת חפלה, במובן הכי חיובי של המילה. החיבור של סנדרסון ללהקה ב"מה הדאווין שלך" עם נגינת העוד היה פשוט מושלם.

והביצוע המשותף ל"אצל הדודה והדוד" עם קטעי הוידאו המוטרפים מאחור הביא את הקהל לאקסטאזה של ממש שהזכירה את ימי הביטלס באיצטדיון שיי.

אבל, כל הסופרלטיבים הללו על ה"אורחים": המכובדים, גורמים לאי צדק משווע מבחינתכם כלפי להקת הליווי המעולה של סנדרסון ובראשם, כפיר בן ליש המעולה שגם שר ביצוע מרגש ורוקנ'רולי ל"לידיה הלוהטת", מיקי ורשאי, נגן הבאס הוירטואוז והנחבא אל הכלים (תרתי משמע), הילי בוימל על הגיטרה, עידו זלזניק שנכנס היטב לנעליים הגדולות של יוני רכטר, אחד הקלידנים המשובחים ביותר שידעה ארצנו, והמתופף הוירטואוז (כבר אמרתי ? )אמיר ברסלר שהולך להיות ה"טל ברגמן" או ה"ניר צדקיהו" הבא.  וכמובן שלישיית הנשפנים שהתעלו לדרגות גבוהות מאד שהזכירו לא פחות ולא יותר את הנשפנים של להקת "שיקאגו" המיתולוגית.

ואם, אחרי 37 שירים, עדיין הייתה הרגשה בקרב הקהל שאפשר עוד, אזי המופע הצליח מעל ומעבר למשוער.

מצגת זאת דורשת JavaScript.

אפילוג:

מעבר לנוסטלגיה ולתארים המפוצצים והתקשורתיים של "דני סנדרסון חוגג 50 שנות פעילות עם חברים". הייתי רוצה להתייחס דווקא לזווית אחרת – דווקא לנקודת מבט שאומרת: חברים, מפיקים, יח"צנים, אפשר גם אחרת. אפשר גם להתייחס ברצינות לקהל, אפשר להשקיע בסאונד מעולה, במסכי וידאו, בחברת אבטחה אדיבה וארגון מופתי, נכון זה עולה קצת יותר אך מניב תמורה ענקית ומכבדת את הקהל ולבטח את האומן.

מה שקרה אמש בהיכל התרבות מזכיר אירועים מהמדיסון סקוויר גארדן, האלברט הול או אולם אולימפיה בפאריז. אז אולי הגיע הזמן קצת לצאת מאווירת ה"חלטורה" וה"חאפ לאפ" הישראליים ? מה"חיסכון" באמצעי הגברה ותשלום לאנשי סאונד ממש מקצועיים ? פשוט לקבל החלטה ולאמר : אנחנו הולכים על כל הקופה….

אנשי יח"צ שדואגים לשלוח "סט ליסט" מראש עם הוראות מדוייקות איזה שירים ניתן ולא ניתן לתעד בוידאו, והושבה במקומות שלא גורמות להפרעה לקהל.

והעובדה ? והמציאות בשטח ? היכל התרבות, צהרי יום שישי, זמן לא כל כך אידיאלי מבחינת הקהל הישראלי, היה מ… פ   … ו … צ … ץ…. ידוענים, אנשי במה ותקשורת לצד עמך ישראל שבא פשוט ליהנות ממופע מושקע ברמות הכי טובות שאפשר.

ועוד עניין לסיום – דני סנדרסון, יכול בהחלט להחשב "אומן ותיק", לאחרונה, גם במדור הזה, קראתי לראשי רשויות, מנהלים אומנותיים, להעסיק אומנים ותיקים כרותי נבון, עוזי פוקס, אושיק לוי, מירי אלוני ואחרים. ולא להתפתות ולשלם סכומי עתק לאומנים צעירים עבור הופעותיהם, סכומים שיכלו לפרנס 10 אומנים ותיקים.

המציאות היא שהקהל צמא לנכסי צאן הברזל הללו. ולא רק מתרפק על הנוסטלגיה, אלא פשוט נהנה הנאה מושלמת ממוסיקה שנעשה ונכתבה ביד אומן ולא באמצעות מחשב….

  

וידאו

 

 

 

 

 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s