כוורת סוגרת

מופע אחרון בסאגת האיחוד האחרון (ככל הנראה) של להקת כוורת, אייקון מוזיקה ישראלית שלא תיגמר, פארק הירקון, 08.08.2013. נכח, צילם והלך להתרווח בטריבונה – יובל אראל. הכתבה מתפרסמת גם ב"מגפון" עיתון עצמאי ברשת.

כמה דבורים יש בכוורת? אומרים שמאות אלפים, כמה מעריצים היו אמש בפארק? חמישים אלף, ועוד חמישים אלף יום קודם, ארבעים שנה חלפו מאז שנכנסתי לכיתה ט' בבית הספר התיכון, רבע למלחמה ההיא שתוצאותיה שינו את המפה הפוליטית והתפיסה המדינית – כלכלית – חברתית במדינת היהודים, אז צומחת לה להקה עם שבעה בחורים הלוקחים קצת פיוז'ן, קורטוב נונסנס, בלוז, רוק, פופ ושמאלץ של בדיחות הדעת בשפה שכבר איננה נשמעת במחוזותינו, ויוצאים לדרך, יוצקים פס קול שמלווה אותי כחלק מתהליך ההתבגרות.

ארבעים שנה, כאשר בחלק גדול מהן צמחו להן קריירות די מפרגנות לרוב חברי ההרכב, השירים של כוורת, באלבומים – סיפורי פוגי, פוגי בפיתה וצפוף באוזן נהפכים מן הסתם לסוג של קולטורה מקומית, ארצישראלית, שפה שעברה מהעולם אמרתי כבר, מושגים הלקוחים מעולם שהיה ונעלם, כשהסוציאליזם שלט.

אולי הרטרו הזה, אולי הכמיהה של האבות, האמהות, חלק כבר סבים וסבתות, לצד הדורות הבאים ששמעו ולמדו מהם את פרטי ה"קאלט" של כוורת, השירים, המערכונים, אולי זו הסיבה שאמש המה פארק הירקון בחמש רבבות אדם, סבתות וסבים, דודות ודודים, אבות ואמהות, ילדים, נכדים, נינים, ערימות של חברה על שמיכות פיקה משובצות, כסופי שיער עם תד"ל ספורטיבי על הגב, קיבוצניקים כלשהם בסנדלים תנ"כיות וחולצות משובצות, הנוער העובד, השומר הצעיר, כולם מגיעים להתרפק בפעם האחרונה, ליטול חלק ב"שרל'ה שרון", האולטימטיבי, ב"עינת שרוף" של המאה שעברה, בארוע תרבותי של המתנ"ס הענק ביותר בעולם, בערב חברה שארגן רכז השכבה של עם ישראל בארצו.

עוד אילו סופרלטיבים אפשר ליצוק כאשר מבקשים לתאר את הרגעים האחרונים (ככל הנראה) של אחת מהלהקות שעצבו את פס קול המדינה, את קו התרבות שלנו בתקופה שהכל עדיין היה תמים לכאורה…

אז, כשהכריזו לפני מספר חודשים על איחוד לשם מופע או שניים במסגרת פסטיבל ישראל בירושלים, טרם צפו (או שצפו ולא אמרו) את האקסטזה, את הטירוף שתפס מדינה שלמה, שיגעון שהפיל את אתר מכירת הכרטיסים דקות ספורות לפני פתיחתו לציבור, שיגעון שהוביל אנשים לחפש רק מי יכול לסדר להם כרטיסים, להם, לילדיהם, לנכדיהם ולסבתא או הדודה, חמולות, גדודים, שבטים שלמים ביקשו לעשות זאת וליטול חלק באיחוד.

ארבעים שנה, חמישים אלף איש, שבעה מוזיקאים וותיקים המתאחדים, כמה גוזלים הבאים לתגבר ולחמם, ו- 36 שירים הכוללים פליי ליסט מרתק משלושת האלבומים לצד כמה פנינים ששלפו המוזיקאים מקריירות הסולו שלהם בשנים החולפות, כל אלו היוו סוג של רקוויאם מוזיקלי חגיגי, שבטי, כמעט לבוש חג, באחד מלילות הקיץ בפארק הירקון, אפשר להמשיך לחפור ולאמר שזה רקוויאם לתקופה שחלפה, לתפיסת עולם שנגוזה, לפוליטיקה בגרוש שהומרה בגרוש יותר נוצץ…

אחרי שסיימתי את הפרק הראשון שכלל צילום בקדמת הבמה ופניתי למקום מושבי בטריבונה המשקיפה מעל ים האדם ההומה  מול הבמה, נכנסתי לזה, שיר רודף שיר, אני, הזייפן האולטימטיבי, פוצח בשירה, אפילו בקול רם, אי אפשר להישאר אדיש או דומם, השירים מחזירים אותך לימים אחרים, צעירים יותר, יפים יותר, נאיבים יותר.

זה לא המופע ולא המקום לתאר מה עשה הזמר או הנגן, אילו מוטיבים שזורים בשיר הזה או משנהו, מה ביקש האומן להעביר, איך הוא עשה זאת, כאן אנו עוסקים בקלאסיקות, בתפיסת עולם ובפרק חיים. אמש כוורת סגרה את עצמה לדעת, ומי יודע מתי תתעורר שוב לחיים, גידי גוב, דני סנדרסון, אפרים שמיר, יוני רכטר, אלון אולארצ'יק, מאיר פניגשטיין ויצחק קלפטר – תודה וחבל שנגמר, נגמר…

פליי ליסט, השירים והמערכונים: למרות הכל, גולית, שיר מלחים, כולם מחכים לשולה, היא כל כך יפה, מסיפורי פוגי, סיפור המכולת, שיר המכולת, לו לו, התמנון האיטר, ילד מזדקן, מדינה קטנה, שיר המחירון, מסיפורי פוגי, סיפור הארון, לא ידענו מה לעשות, שירות עצמי, מעבר ברוך, המגפיים של ברוך, הבלדה על ארי ודרצ'י, יוסי מה נשמע, ערב של יום בהיר (אפרים שמיר), שוב היא כאן (יוני רכטר), בא לשכונה בחור חדש (אלון אולארצ'יק), נאחז באויר (גידי גוב), צליל מכוון (יצחק קלפטר), הגלשן שלי (דני סנדרסון), מתמטיקה, לך ספר לסבתא, סוכר בתה, ככה היא באמצע, פה קבור הכלב,  הורה היאחזות.

הדרן 1: יו יה, נתתי לה חיי

הדרן 2: סוף ההצגה, נחמד

לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהמופע

פליי ליסט וידיאו גולשים