כאשר הובא לידיעת הבלוג כי המוסיקאי אלברט לי עומד להופיע בתל אביב זה היה ברור לחלוטין כי את המשימה לסיקורה של ההופעה יטול על עצמו לא פחות מאשר מבקר הבית, הכתב והמוסיקאי אדר אבישר, שני, 10.10.2016, מועדון רדינג 3. צילום: לאה אבישר.
פרולוג
את השם אלברט לי שמעתי לראשונה אי שם בשנת 1970. הימים מבחינתי היו מרגשים למדי לאחר שהחוויה של נוכחותי בקונצ'רטו ללהקה ולתזמורת של סגול כהה באלברט הול כשנה לפני כן טרם נטשה אותי. או אז החלו להתפרסם ידיעות שג'ון לורד, מייסד סגול כהה ומי שחיבר את הקונצ'רטו נענה ליוזמת הבי.בי.סי וכתב יצירה חדשה, "סוויטת ג'מיני" שעומדת להיות מבוצעת באולם הפסטיבלים המלכותי. בתאריך 17 בספטמבר עלה שוב לורד מלווה בסגול כהה על במת הרויאל פסטיבל הול, עם תזמורת אגודת המוזיקה הקלה בניצוחו של מלקולם ארנולד. כמו בקונצ'רטו, קדם לביצוע היצירה של לורד הביצוע של רפסודיה בכחול של גרשווין.
ביצוע "סוויטת התאומים" כמעט והוביל לפירוק של סגול כהה. התחושה של יתר החברים, ובעיקר של הגיטריסט ריצ'י בלקמור הייתה שלורד סוחב את הלהקה לכיוונים "קלאסיים" בעוד שהם רצו לחוות ולהתנסות בהמצאה החדשה שלהם : הרוק הכבד, "היינו מגיעים לאיזה פאב שכוח אל כדי להופיע ובעלי המקום שאלו, רגע, איפה התזמורת", סיפר לי בלקמור בראיון שקיימתי איתו לקראת הופעות הלהקה בארץ. ולמרות זאת בלקמור הסכים להגיע להופעה של הסוויטה מתוך נאמנות ללורד, אם כי לשלב הבא של הפרויקט – הקלטת הסוויטה באולפן הייתה כמעט תמימות דעים בקרב יאן גילן, הזמר של סגול כהה ובלקמור שהם לא יתנו את ידם למיזם כדי לא להטביע חותם "קלאסי" על הלהקה.
ככלל, הסוויטה נשמעת אחרת לחלוטין מן הקונצ'רטו, בעיקר בגלל שלורד הקדיש כל פרק ליכולותיו ולסגנונו של כל אחד מחברי סגול כהה. הביקורות די קטלו את התוצאה הסופית שנשמעת פחות מרשימה מקודמתה וזאת בעיקר בגלל מצוקת הזמנים שלורד היה מצוי בה ובעיקר חוסר העניין הבולט שגילו יתר חברי סגול כהה.
שנה לאחר מכן, שוכנע לורד לתיעוד באולפן של הסוויטה למרות שבתקופה ההיא הוא כבר היה עסוק מעל לראשו בפיתוח הכיוון החדש של סגול כהה – הרוק הכבד והתרכזות בהפקת האלבומים המונומנטאליים של הלהקה.
הסירוב הטוטאלי של בלקמור להשתתף בהקלטה הובילה את לורד לגיטריסט, אלברט לי, שהופיע בהרכב החימום של סגול כהה, Head Hands & Feet. ללורד גם הייתה הכרות קודמת עימו באלבום סשנים הזוי שיצא תחת הפסבדון Green Bullfrog.
לורד, שהלך לעולמו לפני מספר שנים ועמו הייתי בידידות גדולה גילה לי באחת משיחותינו פרט מעניין לפיו הוא ניסה לגרור את וירטואוז הקלידים קית' אמרסון, לקחת חלק בהקלטת הגרסה האולפנית של הסוויטה.
"אלברט היה ההיפוך המוסיקלי של בלקמור", נזכר לורד, "בעוד בלקמור השתמש המון באפקטים ובדיסטורשן, אלברט ניגן נקי, ללא אפקטים, קצת כמו לס פול. הוא שילב נגינת פריטה, נגינת אצבעות וסלייד, הוא נתן ליצירה מימד אחר לגמרי ממה שיכולתי לצפות לה".
ההערה של לורד לא הפתיעה, לי, בן ה -74, נחשב לאחד מאשפי הגיטרה המוערכים ביותר בעולם. מוסיקאי שזכה בשני פרסי גראמי ונבחר חמש פעמים ברציפות כגיטריסט הטוב ביותר מטעם Guitar Player Magazine. בקטגוריית הקאנטרי.
למרות מוצאו הבריטי וכבן לונדון, התמקד אלברט לי בכתיבה ובביצוע מוסיקת קאנטרי אמריקנית, רוקבילי ורוק נ'רול בסיסי.
אלברט לי השתתף בעשרות הרכבים חשובים ו"היסטוריים" וכבר בתחילת דרכו כשהיה בן 16 בלבד הוזמן להחליף את ג'ימי פייג', מייסד להקת Led Zeppelin, כגיטריסט בלהקת The Crusaders.
בשנת 1964 הקים לי את Feet Heads, Hands & שהיוותה, כאמור את להקת החימום של להקת סגול כהה ובשנת 1971 הוציא את הלהיט הגדול ביותר שלו Country Boy המסיים כל הופעה של לי.
בשנת 1973 הצטרף לי ללהקתם של פיל ודון אוורלי, The Everly Brothers, ובמקביל ניגן בלהקתו של ג'ו קוקר.
דרכנו הצטלבו בשנית כאשר בשנת 1979 הגיע לי ביחד עם אריק קלפטון למסע הופעות בישראל לאחר שבשנת 1978 הציע לו אריק קלפטון להצטרף ללהקתו ואלברט לי הפך להיות הגיטריסט של קלפטון בחמש השנים הבאות, כולל שני ביקורים היסטוריים בישראל.
בראיונות לקראת המופע הקפיד קלפטון להציג את לי ולפרגן לו, בעיקר בגלל האופי הנחבא אל הכלים שלי לי. במפגש שקיימתי עם קלפטון ועם לי ביחד עם מנחם גרניט, איש קול ישראל במלון של קלפטון בירושלים סיפר קלפטון שהוא עמד על כך שבכל תור ההופעות שלו בישראל (והוקלטו על ידי קול ישראל) שכללו הופעות בקיסריה, בנייני האומה, היכל התרבות וצמח לי יבצע גם חלק המוקדש לעבודותיו. ואכן, כמי שישב בשורה השלישית בהיכל התרבות בשנת 1979, אלברט לי אכן סיפק את הסחורה לא פחות מקלפטון.
הביקורת:
מועדון רידינג 3 בתל אביב מספק תמיד חוויה מדהימה מבחינת הארגון, נוחות הצפייה ובמיוחד הסאונד. כל ההופעות שנכחתי בהן עד היום, ביניהן של סטיבן ווילסון, הזומביס, נקטאר ועוד סיפקו סאונד מושלם ומאוזן הנשמע לא פחות כאילו הופק ממערכת סאונד ביתית משובחת.
כרגיל, די הופתעתי שדווקא בעידן של חרמות נגד ישראל, התקשורת הממוסדת די התעלמה מהגעתו של ענק הגיטרה לארץ, עובדה שנתנה את אותותיה בכמות הצופים. וכרגיל חזרו התופעות של חברים מתוסכלים שסימסו לי במהלך ההופעה, לאחר שאשתי שתחיה, לאה, העלתה צילום בזמן אמת לפייסבוק, שהם שונאים אותי על כך שלא שיתפתי אותם בסוד הגדול על קיום ההופעה.
אלברט לי הוא אומן של קהל. הוא נעים, מתנהג כמו ג'נטלמן אנגלי, מגיב לאווירה באולם ומנהל דיאלוג בלתי פוסק עם יושבי השורות הראשונות. די הופתעתי לגלות שחלק מהאנשים שנכחו בהופעה הכירו כמעט בעל פה את היצירות המנוגנות ואף הצטרפו במקהלה בבתים (למרות שעל אף גילו המתקדם, לי לא נזקק לתרגיל של : "אוקיי ועכשיו תשירו אתם"). הקול שלו זך מאי פעם ועל נגינת הגיטרה שלו זה יהיה פשוט בזבוז זמן להרחיב.
לי היה ונשאר המלך הבלתי מעורער של נגינת הקאנטרי והרוקבילי. הצליל שלו נקי עד אימה, מדוייק וחף מכל שגיאה. השירה שלו עד כדי כך מדוייקת שהוא מרשה לעצמו לצרף בקולות רקע מדוייקים את חברי להקתו ובמיוחד את המתופף ג'ייסון האריסון סמית', שבמרבית הזמן שר באופן הרמוני ומדוייק מאד קול שני המשלים באופן אלוהי ממש את השירה של לי.
לי הוא מקצוען מהרמה הגבוהה ביותר. לא זו בלבד שהוא השכיל לבחור רפרטואר מגוון הכולל קשת רחבה מאד של הסגנונות אותם הוא מבצע – מהנק מארווין ועד לריי צ'ארלס, הוא גם ידע לרכב היטב על הגל שמאפיין כל הופעה – אותו גל שמעלה ומוריד את החלקים שבתוך ההופעה, ולשמור על מתח תמידי בקרב הקהל.
מצד אחד הוא מבצע ביצוע מושלם לקטע קלאסי כ Luxury Liners של אמילו האריס (עם סולו גיטרה שגורם להזלת דמעה), אך כמעט ללא הודעה מוקדמת הוא עובר לביצוע לא פחות מושלם ל Leave My Woman Alone של ריי צ'ארלס שזוכה כאן לאינטרפרטציה של גיטריסטים.
הקהל נותר פעור פה בעת שאלברט לי הפגין את המומחיות שלו ברוקבילי בקטע המהיר מאד Runaway Train של ג'והן סטיואט, שבו אתה באמת מוצא את עצמך שואל האם אין חוקים המגבילים את מהירות הנגינה. והוא חזר למקורות הבלוז ב Highwayman של ג'ימי ווב האגדי וב – 'Til I Gain Control Again של רדני קרוול.
לי, גם לא מפחד לנטוש את הגיטרה ובמהלך חלקים של הערב הפגין את הוירטואוזיות שלו כנגן פסנתר כשהוא מבצע דואטים מרהיבים עם נגן הקלידים הססגוני שלו ג'ון תומאס.
זה המקום לציין, מלבד המתופף, כל חברי להקתו של לי הם אנשים ש"ראו כבר משהו בחיים" – אנשים לא צעירים במיוחד, אך עובדה זו, כמעט כמו יין טוב רק משביחה ומעצימה את נגינתם ושירתם.
נגינת הקלידים של תומאס מעמידה אותו במקום מכובד מאד של נגני קלידים וירטואוזיים שהגיעו לארץ. סולו הפסנתר שניפק ב Spellbound הותיר אותי, כקלידן חובב, פעור פה ואחוז קינאה מקצועית מרה. האיש פשוט מלהטט בקלידים כאילו היו כדורי ז'ונגלר, והוא עושה את זה בחן, בקלילות, מבלי לקחת את עצמו יותר מדי ברצינות. לעומת זאת גדולתו של הקלידן, גדל המימדים והקוקו היוצר מהקרקפת, היא בכך שבחלקים רבים של הערב הוא סיפק ליווי עדין ופונקציונאלי כמו ב – Wheels שהשתלב היטב בנגינה הוירטואוזית של לי.
הדברים גם אמורים לגבי נגינת הבסיסט וויל מקרגור – פשוט בית ספר לנגינת באס. הבחור מנגן בסגנון הישן והטוב ואין זכר לטכניקות החדשות שהמציאו גאוני באס כד"ר מרכוס מילר וסטנלי קלארק. מקרגור גם לא זוכה לדקות של תהילה בזכות סולו באס מפמפם, אולי בגלל העובדה הפשוטה שהוא מוכיח לקהל במשך כל ההופעה את גדולתו המוסיקלית (בקהל ראיתי כמה מוסיקאים בניהם הבאסיסט קובי כהן שמאד מזכיר את סגנון הנגינה של מקרגור).
אבל, מבחינתי, מעבר להתרגשות מהביצועים של אלברט לי מיודענו, ההפתעה הגדולה הייתה בהחלט להאזנה לעבודתו הוירטואוזית של המתופף ג'ייסון האריסון סמית'. גם במקרה של סמית', לא מדובר במתופף שעושה "דאווין", הוא אינו מהסוג ה"נוצץ" אבל העבודה שהוא נותן מדהימה ומדוייקת.
יש לזכור שסגנון התיפוף ברוקבילי ובקאנטרי שונה לחלוטין מתיפוף רוק. הרבה עבודה על הסנייר, הרבה עבודה על שולי התוף ופחות עבודה עם המצילות. סמית', למרות גילו הצעיר יחסית, מזכיר במהימנות את סגנון התיפוף של שנות ה – 50, הוא שלט באופן מושלם בטכניקת התיפוף במברשות אבל ידע גם להתפרע במקצבים הפוכים ושליטה אבסולוטית במקצבים מהירים בטכניקות שכמותן לא ראיתי מזמן.
שיאו של הערב מבחינתי היה בביצוע שחתם את חלקו ה"ממוסד" של הקונצרט ל COUNTRY BOY הקטע שהעלה את אלברט לי למעמד של כוכב על ושזכור לי כל כך מאותה הופעה מדהימה עם קלפטון בהיכל התרבות. אני מודה שחששתי שהזמן שעבר מאז שנת 1979 יקהה את יכולותיו של לי ויעמעם את הזיכרון הנפלא שנותר לי מאותה הופעה היסטורית בהיכל התרבות.
אז נכון, מאחורי לי לא ניצב הפעם קלפטון, אבל היכולות הוירטואוזיות שלו נותרו כשהיו, ואף התעצמו עם השנים, ודווקא העובדה שלי כבר ילד גדול, משוחרר לחלוטין מכל מחוייבות מסחרית ומסתבר שעושה בדיוק מה שהוא רוצה פשוט כדי לשמח אנשים, השפיעה רבות גם על הלהיט הנצחי שלו כמו גם על כל ההופעה.
ובכלל גם ראוי לסכם כי מעבר להיותו של לי וירטואוז ענק (כמו גם חברי להקתו המצויינת) כל החבורה פשוט נהנית הנאה מרובה לעשות את מה שהם עושים, ולעשות את זה הכי טוב שאפשר.
אפילוג:
קשה לי עם העובדה שהתקשורת הממוסדת מקדישה פחות פחות מקום להגעתם שש כוכבי על כמו אלברט לי, או לחלופין בת' הארט או ג'וס סטון. קשה לי שבמרוץ אחר הצהוב והבנאלי העובדה שבישראל מתקיימת סצינה עניפה של תרבות מוסיקלית שבה נוטלים חלק מבחירי המוסיקאים בעולם מוצנעת וזוכה להתעלמות.
כמעט כמו בתקופת המחתרות המידע על הופעת אומני על מחו"ל מועברת מפה לאוזן, בעמודי הפייס בוק ומועברת על ידי קומץ יודע ח"ן.
בשבוע הבא נוחתים אצלנו במועדון הבארבי שלושה מבחירי המוסיקאים בעולם – הבאסיסט טוני לווין שניגן עם פיטר גבריאל, קינג קרימזון ועוד, המתופף הנוכחי של קינג קימזון הוירטואוז פאט מסטלוטו והגיטריסט האגדי מרקוס רויטר. כעורך לשעבר במעריב ובדבר ראשון הייתי מצפה שאחד מכלי התקשורת הממסדיים יערוך ראיון מקיף עם לוין, אדם שניגן עם ג'והן לנון, לו ריד ואפילו דייויד בואי. בכל מקרה, לכל מכרי וידידי, שלא תגידו שלא אמרתי לכם….
הפרט העצוב הוא שבמידה ומי מחברי שהיה כרגע בלונדון או בניו יורק היה נתקל במודעה על הופעתו של ענק כמו לי, או לוין הארט או סטון הוא היה אץ רץ לרכוש בעשרות דולרים כרטיס…. חומר למחשבה….
לחצו לצפייה גלריית תמונות מהמופע, צילום לאה אבישר
וידאו
אלברט לי וחברים במחנה הלהקות
