חמש שנים מאז ביקורו הקודם בתל אביב חזר אמש המוזיקאי לואיס קול למועדון בארבי כדי להרקיד קרוב לאלף צעירים בני 17 עד 25, מסיבה מוזיקלית אותה עיטר בצלילים שהוא מייצר בשלל כלי נגינה באופן בלתי מקובל לחלוטין, הגישה שלו לחוקי המוזיקה היא ממש כמו אנרכיסט ששובר כללים והופך את הערב למסיבה מרקידה.
לרגעים מספר נדמה היה כאילו ומולנו ניצב ג'מירוקאוויי אך הרושם הזה נעלם מיד כשהוא עובר למבנה מוזיקלי אחר כל כמה רגעים, אוקי, הבנתי את הקטע של קול, הוא סוג של שובר מוסכמות, האיש שתמיד ישלח להמתין ליד משרד המנהל בבית הספר.
אבל בסך הכל היה ערב נחמד, למרות שהוא החל קצת צולע כאשר אחד ממלוויו לבוש כולו בשחור כמלאך המוות ומצויד בחרמש עליו מודבק סמארטפון עמו ביקש להציג על מסך הלד הענקי שהיה מאחורי הבמה את הקהל שניצב מולה, זה קצת התפקשש והעלה כמה צחקוקים וחוסר סבלנות, בסוף הכל רץ והמסיבה החלה. קול מדלג מכלי נגינה לכלי נגינה, מערכת תופים, אורגן חשמלי, מיקסר וגיטרה חשמלית. הצלילים של קול הם פיוז'ן הניזון ממספר עולמות מוזיקליים החל מג'אז מודרני, האוס, Fאנק, פופ בסיסי, ארנ'בי.
על רגליו הוא עטה את סמלו המסחרי מכנסים המדמים אותו לסאטיר – היצור המיתולוגי שחציו אדם וחציו תיש עם רגליים שעירות.
בכלל את הערב פתחה שותפתו ללהקה, ג'נבייב ארטאדי שנתנה מופע משלה כשהיא מלווה במתופף מהיר והשתמשה בלופים והקלטות מהמיקסר שעל הבמה.
באופן אישי הגרוב Fאנקי שנטף ממנה ומלואיס קול עצמו לקח אותי כמו שכבר ציינתי לאסוציאציות אל הופעתו של ג'מירוקאווי והיה חסר לי משהו באוויר ובמופע שלא יכולתי להניח עליו את היד.
מכל מקום הלהיט של הערב היו עותקי אלבומיו הכפולים בתצורת ויניל שעל עטיפותיהם הוא חתם בחתימת ידו עניין שהעלה את מחירם בעוד ארבעים ₪. לא קניתי, אני על בנדקמפ, ככה אני לא צריך להיות תלוי בפטיפון.
