פותחים שנה עם ערב ישראלי נדיר

יובל אראל 05/10/2016, 18:55

4 דקות קריאה

חבורת התדר מזמינה את שלמה גרוניך לערב המבוסס על מוזיקה ישראלית, ב' דראש השנה, ערב יום שלישי, 04.10.2016. חימום – עוזי נבון, תקלוט – דודי פטימר ועופר טל. נכח תיעד ומדווח – יובל אראל.

אני עומד לחפור כאן לעומק ולרוחב, אבל ראשית אני חייב לאמר בכפוף לחדשות הפוליטיות שנפלו עלינו ביממה האחרונה בענייני מי מתכוון לחבור לממשלה כי מי שלא יהיה מטעם מפלגת העבודה כאוחז בתיק התרבות במקומה של מירי רגב, יהיה פספוס אמיתי. כי על פי עניות דעתי (שלצערי איננה קובעת) ואני מאמין שהרבה מהסצנה בתל אביב יאמרו אמן אחרי, הדמות הכי מתאימה בימינו לקבל את הנטל, הנטל הכבד של האחריות לתרבות ולחיי התרבות בתל אביב במיוחד ובארץ בכלל ואפילו מעבר לים הוא האיש שעומד מאחורי הדבר המופלא הזה "תדר", תחנת הרדיו הבוקעת כל קיץ מחדש לחיים כמו עוף החול, זו שהשנה קבעה את משכנה הקבוע ולתמיד תמיד בבית רומנו ביפו, הלו הוא צח בר.

צח בר, שר התרבות של תל אביב. צילום: יובל אראל

כן, האיש שהביא את שידורי האלטרנטיב, הגרוב והאתניות האקלטיים של ישראל אל רחובות טוקיו, סמטאות רוסיה, נדד עם תחנת הרדיו האינטרנטית ממתחם למתחם ברחבי גוש דן, הרים פרוייקטים עטורי מופעים בדרומה של תל אביב, גייס את טובי המוזיקאים והאמנים, כבש את מוזיאון תל אביב כמה וכמה פעמים כשהוא גודש אותו במיצגים, מיצבים, מופעים וים של תרבות עכשווית לצד וותיקה בעוד טורים של אלפי שוחרי תרבות משתרכים להם מרחבת המוזיאון של תל אביב ועד חומות הקרייה, הביא את המיינסטרים הכי ישראלי, הכי פרוגרסיבי והכי אמיתי אל חצר מתחם בית רומנו שכבר מזמן שכח להוות עוד בניין משרדים וחנויות שכוחות אל אפרפר הדוהה עצמו בים הזמן והפך בשנים והאחרונות ל"המקום" ול"שם דבר" בסצנת הבילוי והתרבות במיוחד זו המוזיקלית.

אמש, יממה בלבד לאחר שנפרדנו משנת תשע"ו במיני פסטיבל אקוסטי ששילב סגנונות, שפות ומוזיקאים מצויינים מול שולחנות עם כוסות בירה וסלייסים של פיצה בנוסח אייל שני, חזר בית רומנו במסגרת התדר וחנך את השנה החדשה, התשע"ז, עם ערב עברי, ערב ישראלי נדיר, ובראש החגיגה מופע בן שעה וחצי של שלמה גרוניך.

דודי פטימר עושה את התדר. צילום: יובל אראל

וכמו שהחברים מהתדר מיטיבים להסביר – "ערבי ״ישראלי נדיר״ התחילו לפני מספר שנים כמחווה קטנה וצנועה לצליל המקומי, ישן לצד חדש – מתקליטים מאובקים ועד להופעות חיות – הכול הולך, כל עוד זה בשפה המקומית ומהדהד את השייכות למקום המוזר הזה שאנחנו חיים בו. לאורך השנים, בהנהגת החלוץ הישראלי עוזי נבון, הערב הלך והשתכלל והפך למסורת של ממש, והפעם לכבוד ראש השנה המסורת מגיעה לשיאים חדשים – המופע המרכזי הוא לא אחר מאשר שלמה גרוניך, הגאון האקסצנטרי שלקח את המוזיקה העברית לגבהים חדשים של חופש וטירוף."

ואכן, אחר צהריים שמתחיל עם תקלוטים נדירים ביותר של דודי פטימר ועופר טל, עם תקליטונים ושירים שכבר מזמן הפכו למצרכים נדירים ביותר המעלים מתוך ענני האבק צלילים ישראלים של שמות השישים והשבעים, מזכירים ל"זקנים" את איכויות העבר ויוצרים היכרות ל"צעירים" עם כמה טוב היה כאן פעם…

המופע הראשון היה כולו של עוזי נבון, הפעם ללא המכרים, רק נבון והפסנתר שהוצב במרכז חצרו של בית רומנו, עם אסופת שירים נדירים, ביניהם ביצוע מחווה לגרסתם של גרוניך וכספי ל"פנקס הקטן", בבחינת חימום הלבבות והמוחות לקראת נחיתתו של שלמה גרוניך המלווה בעומרי אגמון בגיטרה חשמלית. מיינסטרים איננה מילה גסה בהקשר הזה, גרוניך שרק בשנה שעברה קיבל את פרס על מפעל חיים במסגרת "פסטיבל ימי זמר בתיאטרון חולון 2015״ בו הוגדר בין היתר כמלחין, זמר ומוזיקאי מגוון מאין כמוהו, שהטביע חותם בזמר העברי מתחילת שנות ה – 70 והוא עדיין כותב, שר, מופיע ומפתיע כל פעם מחדש, נחשב כאחד המוזיקאים האהובים על הבלוג…

וכאן המקום למחזר חפירת עומק, לפני הרבה שנים, במאה שעברה בעצם, הייתי תולעת ספרים אמיתית, אריך קסטנר וסיפוריו היו הלחם בחמאה שלי על בסיס יומי, 35 במאי, אמיל, אורה, פצפונת ואנטון ובמיוחד האיש הקטן, נו, ההוא שחי בקופסת גפרורים. היה זה בשבילי חיבור טבעי ביותר לשיר, עוד בתחילת דרכו, של גרוניך שלמה "רוזה מרציפן", גם ההמשך, עם "פנקס הקטן" של גרוניך וכספי יחדיו, השיר המגיע מסיפורי הברנשים של דיימון ראניון היווה עבורי חיבור נכון בין עולם הספרים והסיפורים לבין עולם הצלילים, את הגאוניות המוסיקלית של גרוניך כפורץ ושובר מוסכמות לצד דמותו הציורית קיבעתי בתודעתי בגיל מאוחר יותר כסוג של פראנק זאפה מקומי.

בכלל, שלמה גרוניך לא רק בשבילי, הוא סוג של פרנק זאפה ישראלי, לא רק בשל חיצוניותו, עוד כשהיה עם שיער שחור בצעירותו, השפם, הזקן, הקוקו והרעמה, גם המוזיקה, או יותר נכון המוזיקה, פרוגרסיב אלטרנטיבי, שיוצא מהשורות, שובר את המוסכמות, סוג של גאון יצירתי בעולם של פופ ורוקנ'רול מקומי.

גרוניך ואגמון עושים את התדר. צילום: יובל אראל

בשנים האחרונות, במיוחד באמצעות הבלוג, אני עוקב אחריו מקרוב, גררתי את עצמי עד ראשל"צ כדי לחוות את האיחוד של "מאחורי הצלילים" עם מתי כספי, שרכתי דרכי עד יערות מנשה כדי להאזין לצליליו בחורש הפראי וביקרתי פעם נוספת בחולון כדי לטעום מצלילי אלבומו האחרון "אחרי הכל" עוד בטרם יצא לאור, גם כשערך ביקור נימוסין במועדון בארבי לא החמצתי את ההזדמנות, אפילו את החופשה שלקחתי לפני מספר שבועות בצפון הארץ "שברתי" למספר שעות, כדי לזכות בעוד כמה רגעים עם גרוניך כחלק מקונצרט שבע פסנתרים בניצוחו של גיל שוחט באמפיתאטרון בקיסריה.

כך שאתם יכולים להבין כמה חשוב ומיוחד היה עבורי המופע של גרוניך אמש בתדר, כשחצר בית רומנו מ-פ-ו-צ-צ-ת מקהל שהקדים הגעתו במיוחד, מופע שכלל מהמיטב שבשיריו, להיטים אם תרצו להגדיר זאת כך, ובמרכזו של המופע, כשגרוניך נותר לבדו מול הקהל, רק הוא והפסנתר (הפעם פסנתר רגיל לחלוטין, לא כנף כבאולמות הקונצרטים…) הוא נתן את הקצפת שמעל השמנת המשובחת משיריו, החל ברוזה מרציפן, הקלאסיקה הגרוניכית שפרצה בזמנו את הדרך לתודעה, את שיר אהבה טרי (בואי ילדה) שאת סופו חלק גרוניך עם מתנדבים מהקהל, הראשון שהיטיב לשיר והשני שהעיף את הקהל עם קול ואוקטבות של זמר אופרה, אפילו גרוניך עצמו נדהם, עובדה שלא מנעה ממנו לסיים את השיר בדואט משולש עם שלוש פעוטות מתוך ערימת הילדודס שכרכרו לפני מתחם כלי הנגינה (הבמה הוירטואלית).