סאנסט פותח את הקיץ
פסטיבל סאנסט שהחל לאחרונה באמפי "Max" החדש בראשון לציון מציע סדרת ערבי הופעות שיחלו בשעות השקיעה ויימשכו אל תוך הלילה. מדובר במהדורה השנייה של הפסטיבל. המתחם עבר לאחרונה חידוש ועיצוב מחדש לאחר שפעל בעבר תחת השם "לייב פארק".
זהו הערב השני של הפסטיבל מתוך ארבעה. ערב רוק ישראלי גדול ובועט. על במה אחת נפגשו כנסיית השכל, איפה הילד ומוניקה סקס. שלוש מהלהקות המזוהות ביותר עם הרוק הישראלי של שנות התשעים. פסטיבל סאנסט מסמן גם את פתיחתו הרשמית של אמפי Max המחודש. המקום עבר בחודשים האחרונים שיפוץ מקיף בהשקעה של מיליוני שקלים. האמפי הפתוח הגדול בישראל עבר מיתוג מחדש ושדרוג משמעותי של חוויית הקהל. המתחם נבנה ועוצב מחדש כדי להעניק חוויית צפייה ואירוח שטרם נראתה בישראל.
בין השדרוגים המרכזיים ניתן למצוא הרחבת מערך החניה מ-2,500 ל-4,200 מקומות. דרכי הגישה הוכפלו והוסבו לכבישים דו סטריים. הבמה הקבועה הורחבה לשטח של כ-220 מ"ר והותקנו קירות LED בהיקף של כ-1,000 מ"ר. בנוסף הוטמעו מערכות סאונד ותאורה חדשות. הוקמו מתחמי בר, עמדות מזון ושירותים חדשים. גם המתקנים הקיימים במתחם המשתרע על פני כ-25,500 מ"ר שודרגו.
מתחילים עם כנסיית השכל
מוצאי שבת נעימים של אחרי שבועות. כבר במתחם החניה מורגשת יעילות מרבית וסדר מופתי. ההגעה נעימה ולא אותו כאוס הזכור מהעבר במתחם זה.
הכניסה מתבצעת לפי השער המתבקש כדי להימנע מעומס. החלוקה היא לאורקסטרה בקדמת הבמה והטריבונות שמעט מאחור. החוויה מעבר לשערים מתחילה עם דרינק וקולינריה של השפים המובילים בישראל. אווירת צ'יל של בין הערביים דורשת לוקיישן מדויק, מוזיקה טובה ובריזה נעימה. בדיוק כאן זה הכי מורגש. כמה כיף כאן בהופעות חיות גדולות שכאלה.
כנסיית השכל פותחים וסוחפים עם "למיה יש אקדח". בהמשך מגיע גם "קאנה וואחדה" עם כלי נגינה מזרחיים שמעניקים לו צליל ייחודי. "שום דבר לא יפגע בי" בהחלט הידהד וצימרר את ההמונים. המילים משקפות את המלחמות שעברנו. במיוחד מאז השבעה באוקטובר הארור. "שום דבר לא יפגע בי, שום דבר לא אישה, לא כדור מחבלים, שום דבר…". לי בפן האישי חקוק לעד הביצוע של עמית מן ז"ל שנרצחה במרפאת בארי.
"תנו לי לשתות" יחד עם האקורדיון והמוזיקה הנפלאה יצר רגע אדיר וייחודי. מחיאות הכפיים של הקהל לפי הקצב רק העצימו את החוויה. "אני זוכר בלילות של ירח מלא, היית באה אלי לא במקרה". מתוך האלבום הצהוב. זה שכולנו התרפקנו עליו. אחד האלבומים הגדולים ברוק הישראלי. אלבום שהניב להיטים רבים ועיצב את נעורינו.
על הפן האישי זכורים לי לילות רבים של האזנה בלופים לאלבום האייקוני. יורם חזן ורן אלמליח גאונים ביצירת מופת. הכנסייה מגישים גם גרסאות אלקטרוניות לחלק מהלהיטים. "איך זה מרגיש", "השיר מהגן" וניצוצות של אלפי ידיים באוויר עם "היא אומרת זה טוב זה ההיפך מרע". דניאל זייבלט מפציץ בסולו תופים עם "תגידי שטוב". התקבל ביצוע מהסרטים למגה שלאגר שלהם.
איפה הילד מחזירים לניינטיז
אתנחתא קלה ו"איפה הילד" הנהדרים פותחים עם תזכורת לשבת השחורה. "אחד אלוהים" מעניק משמעות חדשה למילים. "ועכשיו הם פתאום שואלים איך קרה שנפלו השמיים". "השמיים הגבול" ועל הברזלים ניצבים, משתוללים וקופצים בני הנוער. עבורי זה היה דה ז'ה וו לימי הנעורים שלי. הימים שבהם הרוק הישראלי היה בשיאו. אין ולא יהיה על להיטי הנעורים. הכי כיף לחזור לניינטיז ולשנות הרוק הישראלי הבועט.
כמובן יש כאן גם את בני הארבעים פלוס והחמישים שנושמים רוק ישראלי. אותם אלו שהיו בפסטיבל ערד וליל אהבה בצמח. רגעי השיא של הרוק הישראלי. "רק בשביל לקבל חיבוק" מחזיר את הזיכרון לדואט עם איגי וקסמן. "אל תשאלי מה שעובר עלי", "העצב שלה" וברור לחלוטין שהאלבום "זמן סוכר" הוא יצירת מופת.
הקהל מפרגן וחם בטירוף. הלהקה מגבירה את הקצב וההילוך בהדרגה. "נפלת חזק". למה מגיע לנו כל הטוב הזה. "לבן בחלום שחור" ורוקדים עד שמתים. רוקנ'רול במיטבו עם חמי רודנר, אסף שריג, אסף מרוז ואופיר בר עמי שהוחלף הערב.
חמצן ההופעות והגיטרות שמנסרות את הלילה מעניקים תחושת אושר ושחרור לנפש. מין זריקת אסקפיזם לוורידים. הפינאלה עם "מישהו שומע אותי" ויאללה בלאגן. אנרגיות על חלל.
מוניקה סקס סוגרים את הלילה
מתארגנים קלות להופעה השלישית. כמה שהקהל כאן צמא ל"מוניקה סקס". מסיבת הרוק נפתחת עם "אני חי בתוך רמקולים, צועק הצילו לא שומעים אותי שמישהו ירים את הווליום". "פצעים ונשיקות" והאלפים מדקלמים כמקהלה את המילים.
זהו שיר הנושא מאלבום רוק מיתולוגי ואייקוני של שנות התשעים. האלבום יצא בשנת 1995 וחגג לאחרונה שלושים שנה. הוא משופע בלהיטי ענק. "השמלה ממדריד" והקרח דווקא כן נמס כאן מאהבת הקהל. גם אלה שגדלו על הלהקה וגם אלו שטרם נולדו כשהאלבום יצא.
פיטר רוט מנסר את הגיטרה ולוקח אותנו ל"סאן חוזה". ידיים באוויר מצד לצד לפי הקצב. ברקע "נקווה שהשנה ניזכר במנגינה". שחר אבן צור יורד אל הנוער ומזכיר שאי אפשר ללכת עירומים. ההמונים שואגים מילה במילה ומרעיפים אהבה גדולה על מוניקה. "גשם חזק" מרעיד את האמפי לחלוטין.
"מכה אפורה" מזכיר לי תמיד את תמימות הנעורים ואת שיר הנושא של "פלורנטין". נוסטלגיה טהורה. ואיך אפשר בלי לקפוץ ולהשתולל עם "על הרצפה" בסיום המפואר. ללא שום ספק הערב הזה השאיר חותם. הרוק הישראלי חי ובועט. הוא עדיין מהווה נוסטלגיית נעורים מתוקה לדור שלנו. היה זה ערב גדול בסצנת הרוק הישראלי.
וכעת לרגעי המוזיקה
