פסיכדליה בלב תל אביב

שמתי פעמיי נרגשת אל המקום הכי לוהט בתל אביב, זו טעות לספר לכם על המקום הזה, כי תכבשו לי אותו. ניחא. מיני פסטיבל פסיכדלי באברהם הוסטל. הכי קאפ הטי שלי, גם שלכם, אפילו אם אתם לא יודעים את זה עדין /דפנה טלמון נשלחה על ידי הבלוג למסע פסיכדלי בטבורה של העיר.

עוד לפני שהמוזיקה מתחילה, הייתי רוצה לספר לכם על ההוסטל הכי מגניב בעיר. המיקום שלו פסיכדלי בלב של הלב של הלב של תחנת הרכבת הקלה שתקום אינשאללה עוד בימי חיינו. ימי חיינו הימים. אם עולים לגג המגניב, בו אפשר לשבת, אבל גם לעשות כביסה, יש נוף של פעילות הבניה הנמרצת. מופע אורבני לפנים, בועט ומעל פאלוסים מלאי מראות, הלא הם מגדלי הבנקים שאוחזים בזקפתם בגאון מעל כל ההתרחשות, יען כי הם אחראים על כל ההלוואות של כולנו.

מתחילים: גראונד קונטרול
אני רק שומעת פסיכדליה אני מביאה את המצב רוח הייחודי, דוהרת על האופניים מקצה העיר ומגיעה. ובאמת זה מה שעשיתי.

הגסט האוס הזה, אני כבר סימנתי אותו לפני כמה חודשים כמקום להתרחשויות לפנים, כמקום שירכז אוירה, תרבות, מוזיקה, שוליים, ובתוך כל אלה גם תיירים אנגלוסקסיים בהירים וישראליות בנות גילי שיסתובבו במסדרונות. המממ. בכובע השני שלי, כשאני לא כותבת או מצלמת אני דוג סיטרית, וככזו, אין לי בית כי אני שומרת על בעלי חיים בביתם כשההורים שלהם יוצאים לחופשות. רבים שואלים אותי ״ומה קורה כשיש לך חור בלוז?״ אז זהו. כשרק הוקם אברהם הוסטל, באתי לבקר ולבחון אפשרות לינה בדורמיטורי בימים נטולי הולכים על ארבע. טרם נדרשתי לעשות בוקינג. היומן שלי נכון לעכשיו מפוצץ.

אז רק אני עם המצב רוח, האופניים, המצלמה על הגג של ההוסטל. מביטה ימינה ושמאלה, העיר המטורפת הזו למטה, האווירה שרק מתחילה להתחמם מקיפה אותי, ואני עושה פעמיי אל הקומה הראשונה, אל הבר, אל המטבח המשותף לאורחי ההוסטל ואל הבמה הגדולה והרחבה הענקית. ראשונים עלו ״אלסקה סנק טיים״. שנתנו אלקטרוניקה בשילוב נגינה חיה. והם שילבו מקצבים שונים ומרעננים בתוך כל האפקטים הממוחשבים שלהם. היה חללית. את ההשקה שלהם תוכלו לתפוס בבארבי ב-2 בספטמבר. הקהל עוד רק התחמם.

אני ועמרי: עושים אקרובטיקה
אחרי ההופעה היה מלא זמן עד שהכינו מחדש את הבמה והכלים לאוזו בוזוקה. הקהל נטש את הרחבה, בה אגב לא מעשנים – וזה כה מגניב. אני מעריכה שכולם טיפסו לאור אחרון על הגג הפסיכוטי. אני לעומת זאת מצאתי חבר חדש, בן שבע, עמרי. שנעל נעלי בלט, ויחד עשינו גלגלונים, שפגטים ושאר תרגילי אקרובטיקה על הרחבה. מעט הקהל שישב באולם היה מרותק לתרגילים, בכל זאת לא עשיתי חימום. בקרוב המופע שלי ושל עמרי – מחפשים הרכב פסיכדלי שילווה אותנו ואנחנו אותו.

אוזו בוזוקה: אל החלל
ואז ההיכל התמלא מחדש. אורי כנרות ואדם שפלן לבשו את הגלביות המסתוריות שלהם, איפרו את הפנים, וזינקו אל הבמה. וגם אני. וגם כל הקהל המטורף שהגיע. הרבה זמן לא ראיתי אותם. ומה אני אגיד לעצמי: נו נו נו. זה בהחלט לא בסדר. אורי הוא מוזה לצילום. ותוך כדי קליקים מאחורי העדשה המוזיקה מטיסה אותי ואת כולם לחלל. החיצון וחזרה להוסטל. לעמוד ולא להאמין שזה מה שקרה שם. בעוד סתם שבת אחר הצהרים. מצד אחד פסיכדליה רטרו מצד שני הרעימו לי את העתיד.

קותימן: אל תרד בחיים מהבמה
ואלה ירדו, ושוב מכוונים כלים, וסאונד צ׳ק לסופר-גרופ הענקית של קותימן. האורקסטרה, לא כולל את קרולינה. ואם חשבתי ששעה זה הרבה זמן, עלה קותימן ניגן שיר ורבע, אמר שהוא מרגיש שחלפו חמש דקות, כולנו הרגשנו את זה. אבל חלפה שעה וקצת. מופע הקסמים של קותימן תמיד מרגש. וגם אותו צריך לצרוך בכמויות אחידות לאורך השנה. והרבה. כי כל פעם המסע אחר, מבחינתי לפחות. ובכל מקרה תמיד מגיעים לחוף מבטחים, ושוב צוללים למים של הגרוב, של המצב רוח. החייכני, קופצני. רגעים ארוכים, המצלמה קפצה לי על העורף כי אני פיזרתי את השיער ונתתי דרור לכל האיברים שלי לזוז עצמאית. בסוף הערב חיפשתי כירופרקט שיחבר לי את השלד חזרה למצב אדם.

טייני פינגרז: תעשו עוד הופעה
אחרי שני שירים ברחתי, הייתי מוצפת בגרוב-פסיכודלי-אלקטרוני-חללי-אקוסטי-מחוייך. ומשהו השתנה לי בקצב ובאווירה. לא יכולתי להכיל וברחתי לי על האופניים לקצה העיר. אז בבקשה בבקשה ספרו לי מתי ההופעה הבאה, אני רוצה להשלים חוסרים.

כמה מילים להוסטל: תעשה לי בד אנד ברקפסט
לפי מה שסיפרו לי אורחי ההוסטל מוזמנים לכל האירועים וחוויות שהההוסטל מקיים בחינם. וזה הכי מגניב בעולם. אני לא מדמיינת את התחושות של תיירות תמימות שלא היה להן מושג כשנכנסו להופעה של קותימן שזה מה שיקרה להן, החיים שלהן התחלקו ללפני ההופעה ואחריה. חוץ מזה, אני מניחה שחצי מהאורחים לקחו חדר ללילה, והחצי השני הלכו הביתה כשהם ממש ממש רוצים לישון לילה בהוסטל. כאמור, נמצא המקום לקיץ, ״וגם לחורף״ כמו שענה לי יונתן הרשפלד, מנהל הבר והאירועים במקום. אמרתי ״נתחיל בקיץ נהיה בהווה ונדלג בין העונות״. רק בחייאת, פחות עשן, יותר תאורה. מה כבר צלמת מבקשת לעצמה. להביא פריימים יפים שיספרו סיפור שהוא ויז׳ואלים של מוזיקה. שאני אוהבת.

פומיקי: תמשיך להיות אלכימאי
מה שהוא נוגע בו הופך לזהב. אני אומרת לכם.

לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהמופע, צילום: דפנה טלמון

חומרים אחרונים, להאזנה, רכישה…