מופע השקה לאלבומו החדש של דני דורצ'ין עם האחים רמירז, במסגרת פסטיבל הבלוז השלישי של תל אביב, מוצ"ש, 16.07.2016, מועדון האזור. נכח תיעד ומדווח – יובל אראל.
בסוף בסוף, ממש אחרי שדני דורצ'ין אמר שכעת הם צריכים לרדת מהבמה ולהמתין למחיאות הכפיים ואז לחזור שוב לשירי ההדרן, הם לא באמת ירדו מהבמה, האחים רמירז הסתדרו בשלישייה הנשענת על הקיר בצד, צופים בדני האוחז בידו גיטרת נפח חשמלית ניצב אל מול עמדת המיקרופון המעוטרת בקופסת קול, מפוחית ועוד אי אילו גאדג'טים, מאחוריו ניצב גלעד אברו, נגן הבס המגיע ממחוזות הג'אז, אוחז בידיו את הקונטרבס הענקי בגוון החום המיושן, השניים מגישים לקהל שמילא את מועדון האזור את השיר המסיים את מסכת תריסר שירי האלבום החדש "So The Story Goes" שאת הולדתו התכנסנו הערב לחגוג, השיר – "Tell Me No Lie" המנוגד בתכליתו לפס הקול המוזיקלי המאפיין את האלבום הטרי, השיר מדגיש הרמוניה קולית של איש אחד לצלילי קאנטרי אמריקנה שלווים עד נוגים בואכה שדות הבלוז.
אכן, הקו המוזיקלי המאפיין את האלבום החדש של דני דורצ'ין, שהופק מוסיקלית בידיו של ספי "רמירז" ציסלינג אשר גייס את כל האחים רמירז ואת גלעד אברו לנגן בהקלטות וגם במופע, מהווה שדרוג ומעין המשך דרך המשלבת בין הקו האופייני לרמירזים לאותו צליל שדורצ'ין יצר בתקופת ה"תזמורת איש אחד" שלו עת היווה תופעה הנעה בין התפלאות, תדהמה, השתאות, הערכה, הערצה, גימיק, וארשה לעצמי לאמר – אפילו מזכיר דמויות קרקס עתיק מהמאה התשע עשרה כאיש המנגן בעת ובעונה אחת על תופים ומצילתיים, נושף בכלי נשיפה ופורט עלי כלי מיתר בעוד דרדקי העיירה רצים אחריו באחד מהירידים.
אלבומו הראשון של דני דורצ'ין, העונה לשם "One Man Band" בתחילת שנת 2014, היה ממש כשמו, תזמורת של איש אחד, כאשר דורצ'ין אכן ניגן בתוף בס, סנייר והי הט ברגליו, פרט בגיטרות, ונשף במפוחית בעודו שר. את אותם ימים הוא בילה לא רק על הבמות ברחבי הארץ באירועי רוק ובלוז אלא אף עזב את גבולות הארץ בעודו יוצא להופעות מעבר לים. החיבור כעת עם ספי "רמירז" ציסלינג הפגיש את דורצ'ין עם צבעים אחרים של מוזיקה, יותר גרוב ויותר Fאנקי.
עבורי הייתה זו מעין נחיתה בחזרה בארץ המולדת לאחר שחגגתי את פתיחתו של פסטיבל הבלוז השלישי של תל אביב בהזמנה מפתיעה בהתראה קצרצרה להגיע לקיסריה למופעו של באדי גאי, חגיגה אותה המשכתי בליל שישי בכוך ההופעות של הפאב הוותיק מייק'ס פלייס בטיילת עם זמרת הבלוז האמריקאית שרון לואיס, אחרי שלל הביצועים מלאי הצבע, הנשמה, הקצב, וההרמוניה המושפעות מהגוספל והבלוז השורשי של השניים, לקחו אותי דורצ'ין והרמירזים היישר לעצירת לילה בלב מחנה בוקרים המלווה את עדרי הפרות בערבות מרכז ארצות הברית של אמריקה.
ממש כמו אותם גיבורים מהמאות שעברו, ימי התהילה של כיבוש המערב ותרבות הקאובוי, כך הצלילים, המנגינות וההוויה שיצרו דורצ'ין והרמירזים נסבה סביב מדורת המחנה בשדה הקוצים והחרולים של הערבה, צליל חשוף, מגוייד וקופצני, מקצבים שועטים וחצוצרה הצובעת גווני שמיים לתרבות האדמה, בלוז של טבע, שממה או מרחבים אינסופיים בינות להרים בגווני חום וזהב, גרוב קופצני המבקש לביית את הרקדנים, טיפות של פולק מהולות ברוקנ'רול חד ועירום, נותנים מהבטן היישר בבטן, מכריחים אותך לנוע במקום ובכלל, לחפש מי התורן לסובב את הגריל או למזוג את הקפה מהקנקן שמעל המדורה.
המופע מתחיל עם חימום עצמי, כאשר דני דורצ'ין עולה לבמה ותופס את עמדת ה"תזמורת איש אחד" הקלאסית שלו, עם שני תופים, גיטרות ומפוחית ומבצע כמה משירי אלבומו הראשון, רק לאחר מכן מצטרפים ספי, עוזי, קיטקיט רמירז וגלעד אברו לבמה על מנת לבצע משירי האלבום החדש, הכל באווירה אפלולית ומגויידת נסוכת עשן ואורות עמומים.
האלבום להאזנה ורכישה
לכשהסתימה ההופעה לא נותר לי אלא לצאת החוצה ולמתוח את יתדות האוהל ולבדוק את החבלים מעגלת המטען, שמא פרה טועה ניסתה ללעוס אותם…
לחצו לצפייה בגלריית תמונות, צילום שילי אראל
לחצו לצפייה בגלריית תמונות, צילום יובל אראל
וידאו
