יש סרטים שמנסים להסביר את האמן. ״לתפוס דג״ בוחר פשוט לשבת לידו בשקט. הסרט המלווה את דודו טסה בקורפו אינו יומן תיירות יווני וגם לא סרט מוזיקה קלאסי על הקלטת אלבום חדש. זה מסע אישי אל תוך רעש פנימי שלא מפסיק לבעבע.
טסה מגיע אל האי בתקווה למצוא שקט. הוא רוצה לכתוב, לנשום ולהתרחק לרגע מהמציאות הישראלית הדחוסה. אבל השקט אינו מבטיח השראה. המצלמה של אילן אזולאי אינה רודפת אחרי דרמות. היא נשארת קרובה, מקשיבה ולפעמים אפילו מחכה יחד עם טסה לרגע שיגיע שיר. לא תמיד זה קורה. וזה בדיוק הכוח של הסרט.
התחושה הזו מתחברת היטב גם לאלבום ״אי״ עצמו. כבר אז טסה דיבר על הצורך להתרחק כדי ליצור. לא מתוך רצון לברוח אלא מתוך צורך לדייק. בתוך השקט של קורפו צפו רגשות שנדחקו הצידה והפכו לשירים. ההתרחקות הפכה לתנאי הכרחי ליצירה.
אחד הרגעים המסקרנים בסרט מגיע כאשר הזמר הבגדדי כ'אראר אלסעדי מגיע לבקר את טסה בקורפו. המפגש ביניהם נושא איתו שכבות עמוקות של מוזיקה, שפה וזיכרון תרבותי. אלסעדי השתתף באלבום המשותף של טסה עם ג'וני גרינווד ואף הופיע במופע הראשון של הפרויקט בתל אביב. המפגש באי מרגיש כמו המשך טבעי למסע המוזיקלי שטסה בונה בשנים האחרונות. לא רק רוק ישראלי ולא רק מוזיקה עיראקית, אלא מרחב ים תיכוני שלם שנע בין יפו, בגדד, אירופה וקורפו. גם כאן הסרט אינו מסביר יותר מדי. הוא פשוט נותן למפגש להתרחש מול המצלמה. גם יונתן דסקל ועלמה זוהר נוטלים חלק במסע המוזיקלי עם דודו טסה אבל בסרט הם ממש מבליחים לחלקי רגעים.
״לתפוס דג״ אינו מוכר מיתולוגיית אמן רומנטית. הוא אינו מציג הארות מול שקיעה יוונית. הוא מציג אדם שמנסה להבין מה עדיין מניע אותו ליצור. שם הסרט מקבל משמעות יפה במיוחד לאורך הצפייה. טסה מספר כיצד נהג לדוג בילדותו עם אביו. הם עמדו יחד מול הים עם חכות, אבל עולם הדיג מעולם לא באמת תפס אותו.
הזיכרון הזה חוזר שוב במהלך הסרט ולא במקרה. הדיג הופך כאן למטאפורה עדינה ליצירה עצמה. המתנה ארוכה, שקט וחיפוש אחר משהו שלא תמיד מגיע. בסיום מגיע גם רגע קטן ומשעשע. טסה פשוט קונה דגי לברק במרכול המקומי בקורפו. במקום לתפוס דגים הוא מחליט להכין אותם על האש בערב. הרגע הזה סוגר את הסרט בצורה אנושית ופשוטה, בלי פאתוס ובלי ניסיון לייצר סמליות מוגזמת.
אחד הצירים הרגשיים החזקים בסרט נוגע באביו המנוח של טסה. האב הלך לעולמו לפני כשנה. במהלך השיחות הליליות טסה מבין מחדש את עומק הקשר ביניהם. הוא מדבר על הצורך לשתף, להתייעץ ולחלוק מחשבות שלא תמיד קיבלו מילים בזמן אמת. הסרט כמעט אינו מסביר את הרגעים הללו. הוא פשוט מאפשר להם להיות נוכחים.
הקו הזה עובר גם בתוך שירי האלבום ״אי״. שאלות על אבהות, זיכרון, פחדים וגעגוע נוכחות כמעט לכל אורכו. טסה נע בין הילדים שלו לבין הזיכרון מאביו. בין הרצון להחזיק בית יציב לבין התחושה שהקרקע ממשיכה לרעוד מתחת לרגליים.
מי שמכיר את דודו טסה מהבמות פוגש כאן אדם אחר לגמרי. בהופעות האש מתפרצת דרך הקצב והגיטרות. כאן האש שקטה יותר ולעיתים אפילו מהוססת. הסרט מאפשר הצצה נדירה אל מאחורי התשוקה הבימתית, אל הרגעים שבהם האמן נשאר לבד עם המחשבות, בלי תאורה, בלי קהל ובלי מחיאות כפיים.
גם קורפו עצמה אינה מצולמת כגלויה תיירותית. האי הופך למרחב נפשי. מקום זמני שבו טסה מנסה להאט את הרעש. מתוך השקט הזה נולדו שירי האלבום ״אי״. חלקם מופיעים כאן בשלבי התהוות ראשוניים, לפעמים כסקיצה ולפעמים כרעיון לא גמור. דווקא חוסר השלמות מעניק לסרט את הכנות שלו.
יש רגע יפה במיוחד כאשר מבינים שטסה אינו מחפש רק שירים חדשים. הוא מחפש דרך לחזור לעצמו. אולי גם לחזור הביתה. לא במקרה המופע הגדול הבא שלו ייערך באצטדיון התקווה המחודש בשכונת ילדותו. טסה כבר הגדיר את המופע כחזרה אל הנוף שבו גדל, המקום שבו חווה ניצחונות, הפסדים וזיכרונות ילדות. אחרי הצפייה ב״לתפוס דג״ נדמה שגם ההופעה הזו תקבל משמעות עמוקה יותר.
״לתפוס דג״ לא מחפש תשובות גדולות. הוא מחפש רגעי אמת קטנים. בתוך התקופה הרועשת שלנו זה הרבה מאוד.
