התחיה של אני האסלם

מופע להקת רנסנס באמפי וואהל, פארק הירקון, שני 27.04.2015. נכח תיעד ומדווח – יובל אראל.

הייתי נער כבן 15 כאשר אני האסלם ולהקת רנסנס השיקו את האלבום "Ashes Are Burning" שהיווה חידוש עבורי כאלבום קונספט המטבל קלאסיקה לצד רוק, אחריו רנסנס השיקו את "Turn of the Cards", אחד מאלבומי הרוק המתקדם הסימפוני המצוינים, שנה לאחר מכן ההרכב השיק את האלבום " Scheherazade and Other Stories" אשר התעלה על קודמו ולמעשה נחשב לגולת היצירה של ההרכב, כנער שהתמכר אז לרוק המתקדם על שלל תת זרמיו השונים (ועוד עובד בחנות תקליטים המיתולוגית "פאז" באותה תקופה..) דאגתי שאלבומים אלו ישכנו לבטח בספריית תקליטי הויניל שלי, מאז ועד היום.

את ההזדמנות לחוות מופע של ההרכב עם ביקורם הנוכחי בארץ חפנתי בשתי ידייים, מכין עצמי נפשית ורגשית עם האזנות חוזרות לאלבומים שקצת העלו אבק בספרייה…

האמת שלהקת רנסנס, המיטיבה לשלב מוטיבים השאולים מתוך יצירות מוזיקה קלאסית, היא יותר להקת אני האסלם ונגניה, באשר העיקר בשיריהם הוא קולה המיוחד, המחונן בחמש אוקטבות, משל הייתה זמרת אופרה, הקול השולט לאורך כל שיר, או יצירה, במורכבות שאיננה מוכרת אצל הרכבי רוק אחרים, מעוטר בצלילי כלי הנגינה בדגש לקלידים וגיטרה אקוסטית היוצרים שכבות ארוכות המאתגרות את מבחנה של האוזן וסבלנותו של המאזין.

אז מה היה לנו אמש בפארק? אמפי וואהל החוסה מאחורי גדרות של צמחייה חיה ועבותה הוא סוג של פנינה אקוסטית בלב הפארק האדיר, לא רחוק משם כבר ניצבת הבמה הענקית שתכיל את המופע של רובי וויליאמס במוצאי שבת, אבל כעת לא זה מעניינינו, אלף איש, אוהדים שרופים של הפרוגרסיב משנות השבעים התקבצו באמפי בעוד אחד מושל, תקליטן של הימים ההם משלח בהם צלילים מימים נשכחים, קלאסיקות הנעות מהמודי בלוז, קינג קרימזון ועד הרכב פרוג יפני משובח ששמו לא נקלט בזכרוני, נותן באווירה הנכונה לקראת המופע.

בשעה שמונה וחצי בול על השעון (אולי דקה אחת שמאלה…) עולים חברי ההרכב שהנו למעשה חדש ופרט לאני האסלם עצמה אין כל קשר בינו לבין ההרכב המקורי שאחרון חבריו נפטר בשנת 2012 – מייקל דאנפורד, הוא למעשה הדמות מאחוריה היצירות המוזיקליות, אולם רוחו שרתה על המופע כאשר מארק למברט בגיטרה אקוסטית, ליאו טרברסה בגיטרת בס, רווי טיסר בקלידים מצד אחד וטום בריסלין בקלידים ושירות מצד שני, מלווים בפרנק פגנו על מערכת התופים שעשה עבודה נפלאה, כל אלו מלווים את אני האסלם, היא היא רנסנס בעצמה, מעין עוף החול המיתולוגי שחזר פעם אחר פעם עם ההרכב מחדש במהלך ארבעים וחמש שנה ולמעלה מכך, לשוב ולבצע את אותן יצירות אלמותיות שרק קהל ה"שרוף" על פרוגרסיב מכיר, מוקיר ומעריך.

ראיתי בקהל גברים כסופי שיער מתנועעים בדבקות, מניעים ידיהם בדיוק לצליל הנכון עוד לפני שהוא נוגן, יודעים, מכירים, חווים מחדש את הצלילים עליהם גדלו. אני עצמה, כמעין מדריכה בחוג למוזיקה, פונה לקהל לפני כל קטע מוזיקלי ומעבירה מעין פרשנות המהולה בקורטוב היסטוריה ופרטים נוספים, מאזכרת תוך כדי את זכרו של דאנפורד החסר כאן על הבמה ופונה לקהל גם בבקשה להצטרף לפרוייקט גיוס הון מההמון שההרכב פתח ברשת כדי להפיק אלבום DVD נוסף המתעד מופע מתוך הסבב הנוכחי ביוניון צ'אפל הלונדוני. 

רגעים מצמררים ומענגים במופע היו לא מעט, הקהל שקט, כל כולו שקוע בצפייה והאזנה, אני ניצב בנקודה הכי טובה לעניין זה באמפי, ממש צמוד לעמדת הסאונד, קולט את הצליל המצוין הממלא את האוויר בעוד קולה הפעמוני מקהלתי של אני חודר את שכבות האטמוספרה בצלילות חדה ונקיה, להתמוגג, פשוט להתמוגג, אין, אין דברים כאלה כאן בסצנה, אני האסלם היא אחת הזמרות היותר מצוינות שאני מכיר, אהבתי כל רגע. במיוחד אהבתי את הרגעים בהם בוצעו השיר הפותח והשיר הסוגר מהאלבום הראשון שהנחתי את ידי עליו – "Turn of the Cards" הלו הם Running Hard ו- Mother Russia.

בקטנה – לאני והנגנים – תראו, כשקהל מסור עומד דקות ארוכות ומריע לכם, אפילו אחרי ההדרן הרשמי, זה היה יותר מהערכה הדדית אם הייתם חוזרים לבמה ומבצעים עוד קטע אחד, קצר, רק כדי להשאיר את הקהל עם יותר מטעם טוב.

ליין אפ: Prologue, Carpet of the Sun, Ocean Gypsy, Running Hard, Grandine Il Vento, Symphony of Light, Northern Lights, The Mystic and the Muse, Mother Russia

הדרן: Ashes Are Burning

לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהמופע

וידאו