חדשות הסצנה

חנות התקליטים "פאז"

מחשבות, מילים ודברי תוכחה בעקבות כתבה בערוץ הראשון בתוכנית "הזירה" בהגשת גל אוחובסקי.

המייסד, אברי רוזנטל בפתח "פאז" חנות התקליטים המיתולוגית (ארכיון אישי יובל אראל)
המייסד, אברי רוזנטל בפתח "פאז" חנות התקליטים המיתולוגית (ארכיון אישי יובל אראל)

הבוקר צפיתי בכתבה של הערוץ הראשון אודות חנות התקליטים המיתולוגית "פאז" ומאוד התאכזבתי, גם באופן סובייקטיבי וגם בזוית אובייקטיבית. אנצל את הבלוג כדי להעמיד כמה דברים על מקומם ואם אפשר לנשוך מישהו אעשה זאת כאן.

אז בא נעמיד כמה דברים על דיוקם (כמי שעבד בחנות בשנתה הראשונה מיום הפתיחה), הייחוד של פאז היה בעצם הגשמת חלומו של מעריץ בלתי נלאה של ג'ימי הנדריקס שעסקים באותה עת לא היו ממש התגלמות כישרונו, אבל המקום שהיה טרום אוונגרדי ויותר סטלני החל להיות אבן שואבת לחובבי מוסיקה פורצת גבולות וממסד, שם ניצת הניצוץ שהביא את פורטיס להרכב הפרוע הראשון שלו "זבוב", שם החלה ההתעוררות והבריחה מחנויות התקליטים הממוסדות בעיר לטובת העניין במוסיקה האלטרנטיבית, החדשה ופורקת העול. מקום אליו אנשים הגיעו כדי להיות בעניין ולהישאר בתמונה.

מתוך מעטפת הניילון המקורית של פאז (ממדף התקליטים של יובל אראל)
מתוך מעטפת הניילון המקורית של פאז (ממדף התקליטים של יובל אראל)

רק לאחר משבר פיננסי (טוב, ציינתי שביזנס לא היה בדיוק הקטע החזק בשנה הראשונה) נכנסו שותפים שעסקו ביבוא אישי של תקליטים מאירופה, רק בשנים מאוחרות יותר הועתק מקומה של החנות לפינה העליונה בכיכר מסריק, בעת שאורן בורלא אדר (כיום אחד הבכירים באוזן השלישית) החל לעבוד שם.

אז כבר התחלפו העתים, דור הפרחים ו"מרי ג'יין" של שנות השבעים פינה את הבמה לפאנק ולמוסיקה הקודרת (גותית) של שנות השמונים.

חבל שלמרות שיחות ממושכות עם תחקירן הכתבה לא ניתן שום דגש לשנה הראשונה, שלדעתי די חשובה באמירה התרבותית, וחבל מאוד שהקרדיט שהייתי אמור לקבל לעניין התמונה ההיסטורית, היחידה והבלעדית של החנות בשנתה הראשונה כשהמייסד, אברי רוזנטל, עומד בחזית עם גיטרה, לא ניתן. אבל ככה זה בדור הזה ובמגישים שכאלו…

הנה כמה מילים שאמר שאול גרוסברג (אז בשנות השבעים, עורך ומגיש תוכנית רדיו על פופ מתקדם, מפיק ויזם מועדון הרוק הישראלי בבית לסין, איש בעל זכויות רבות בסצנת הרוקנ'רול בארץ ואנציקלופדיה מהלכת): "בתחילת שנות השבעים, כיכר מסריק בת"א הייתה מרכז האקשן של הפרוג. בצד אחד של הרחוב נפתחה חנות התקליטים "מנגו" (של סטיב גילסטון שהיה הגיטריסט הראשון של "הבמה החשמלית" לפני שלמה מזרחי, ומישל אופטובסקי מקבוצת "העין השלישית" שנפטר לפני חודש). לחנות הזו הגיעו רוב האלבומים של הרוק המתקדם שנרכשו ע"י הראשונים שנדבקו במחלה. בצד השני של הרחוב אברי רוזנטל (גם הוא נגן גיטרה) פתח את החנות המיתולוגית "פאז". עד אמצע שנות השבעים הכיכר שימשה כמקום מפגש של הפרוגיסטים הראשונים בארץ לרבות חברי להקות שונות. אנחנו מציינים זאת לאור העובדה שמרבית החברים בפורום הזה שחולים באותה מחלה עוד לא נולדו אז, וכדאי שכולם ידעו מאיפה בת"א כל המחלה הזאת התחילה".

הנה כמה מילים שאמרתי בעצמי בכתבה על יום ההולדת של האוזן השלישית: "החגיגה השנתית של האוזן השלישית עומדת הפעם בסימן חצי יובל לפתיחת החנות הראשונה, זה היה בשנת 1987, החנות שנוסדה בידי מיקי דותן, מבעלי "מנגו", אחת מחנויות התקליטים המיתולוגיות של כיכר מסריק ודורון גיל, מבעלי חנות התקליטים השנייה בכיכר, "פאז", אף היא במיתולוגיה של חנויות התקליטים בישראל ובתל אביב בפרט, וכאן בא הקטע של הגילוי הנאות – אני, כותב שורות אלו, הייתי העובד הראשון ב"פאז" עוד בתחילת דרכה בשנות השבעים" כשהיוותה יותר כמקום מפגש מוסיקלי לחובבי ג'ימי הנדריקס בהנהלתו של אברי רוזנטל (להקת זבוב, מיתולוגיה בעצמה) ובשלב מאוחר יותר הועתקה כמה מטרים במעלה הכיכר לאחר שנרכשה בידי דורון גיל".

אז התחקיר לא קיבל ביטוי נאות והוגן בשולחן העריכה של הכתבה, אבל תאכלעס, מי שיודע, יודע, כי פאז בהתהוותה הראשונית הייתה אחת מאבני הדרך שלי בתחום המוסיקה והרבה מהאווירה ששרתה אז במקום דומה במאוד לאווירה (סקס, סמים וג'אז – או רוק'נרול) בספר ומאוחר יותר בסרט המבוסס לפיו של ג'ק קרואק "בדרכים" On The Roads, אבל זה כבר יהיה בפוסט אחר, במהלך חודש אפריל…

זהו, רק רציתי לציין.

איזשהו רב שיח ברשת – טוקבקים על הכתבה המצולמת

https://www.facebook.com/natalie.arnon/posts/585137921496539?comment_id=90430858&ref=notif&notif_t=like

ועוד רשרוש ברשת, שמתייחס לחנות בגלגולה המאוחר

https://www.facebook.com/Tel.aviv.100/posts/492154057509140

ותוך כדי הקריאה בכתבה אנשים ממשיכים לשוחח על החנות והפרשה

https://www.facebook.com/dov.rosen/posts/624468004235423?comment_id=86497333&offset=0&total_comments=6&notif_

 

תגים
הצג עוד

יובל אראל

הייתי שם – כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם – בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון.

לקריאה נוספת

9 תגובות

  1. דבר אחד כואב בכתבה הזו: לא הוזכרו, ולא במילה, לא דורון גיל ולא מנחם רז. את דורון גיל הכרתי בסוף שנות השבעים, שנינו מאוד אהבנו אז (אני עדיין אוהב) את הביטלס וכל מה שהגיע מליברפול. חוץ מזה, שמענו דברים אחרים. הוא הזמין עבורי לא מעט דברים. כשהייתי בא לתל אביב, פשוט היינו יושבים שעות על גבי שעות לדבר על מוסיקה. מתישהו, אני חושב עם סגירת החנות, הקשר נותק ולא יודע מה קרה עם דורון ועם מנחם. לא רק שיש לי את כל התקליטים שקניתי ממנו, שמורים, אלא יש לי אפילו את הניילונים ואת הכרטיסיות של 1+10.
    באשר למוכר התקליטים האנטיפתי, זאת הסיבה שמ-1992 ועד לפני כשנה, לא דרכתי באוזן השלישית ומיעטתי לבקר בתל אביב. לא חסר לי מאיפה לקנות תקליטים, אבל הכיף הכי גדול זה לבוא לחנות שיש בה עם מי לדבר. כשמתייחסים אליך כמו זבל, אז אתה מוותר.
    אני חושב שפאז היה המקום היחידי בו הייתה יכול לקנות חבילה שמורכבת מכרומוזום, קלאוס שולץ, הביטלס עם טוני שרידן וניל דסקה שר בעברית. אני זוכר שליד הייתה מאפייה, דורון תמיד היה מזמין אותי לקרואסון+קפה. הייתי לקוח של 30-40 תקליטים כל פעם. אני חושב שיש לי עדיין קופסאות בבית בתוכן הוא שלח לי תקליטים.

  2. כל מי שרוצה לקנות תקליטים.וגם תקליטים חדשים לגמרה שנשארו מלפני 30 שנה מחנות בית התקליט שפעלה בתל אביב
    . כן כן התקליטים נשארו סגורים מוזמן לעשות זאת 052-8438008

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

Back to top button
Close