בלוז בהיכל התרבוש

מופע של רוברט קריי, זוכה חמישה פרסי גראמי, מוזיקאי המשלב תמהיל בלוז שורשי עם רוק אמריקאי, סול, ג'אז, פאנק ואר אנד בי, היכל התרבות בתל אביב. מוצ"ש, 11.04.2015. חימום – דני דורצ'ין. נכח, תיעד ומדווח – יובל אראל. תצלומים מתפרסמים גם בכתבות ב"הארץ" וב"מאקו".

מוצאי שבת, הסוף של הסוף בחג המצות, המוני עם ישראל חוגגים את המימונה, בין גשם אחד למשנהו הרשתות החברתיות מתמלאות בתצלומים של בצק מטוגן וקפטנים רקומים לצד מרציפנים מעוצבים, אני לוקח את החוויה של החג לכיוון אחר, רוכב על מזג האוויר החורפי, תופס את הטיסה הקרובה להיכל התרבוש, כן, אולם המופעים והקונצרטים המפריד בין שדרות ח"ן לשדרות רוטשילד, יש לי מפגש עם מוזיקאי בלוז בינלאומי.

כשהודיעו לי שרוברט קריי אמור להגיע לתל אביב הלכתי לבדוק במי מדובר, אז מסתבר שרוברט קריי, בן 62 מג'ורג'יה, ארצות הברית, החל ללמוד לנגן בגיטרה בגיל צעיר מאוד, בשנתו העשרים חזה בקונצרט בו הופיעו מודי ווטרס, פרדי קינג ואלברט קולינס (גיבורי בלוז…), חוויה שהובילה להחלטה להקים הרכב מוזיקלי משלו.

ארבעים שנה מאוחר יותר רוברט קריי מאחסן על מדף אלבומי המוזיקה שלו מעל 20 אלבומי אולפן והופעות בחלקן אף שיתף פעולה עם גיבורי ילדותו ועם גיבורי גיטרה נוספים כאריק קלפטון, ג'ון לי הוקר, באדי גיא, ג'ימי וואהן וסטיבי ריי וואהן. הוא מצליח לשלב תמהיל מוזיקלי הנע בין בלוז, רוק, סול, ג'אז, Fאנקי ואר אנד בי, מכר את אלבומיו במיליונים וקטף חמישה פרסי גראמי והתמודד בעוד 15 תחרויות, הוא נחשב כאחד ממשוררי הבלוז החשובים בעידן הנוכחי.

אלבומו האחרון – In My Soul שיצא בשנת 2014 הוביל לסבב הופעות חוצה מדינות במהלכו נסגר הבוקינג שלו בישראל לשתי הופעות, הראשונה בתל אביב והשנייה באמפי שוני, ההופעה השנייה בוטלה עקב מזג האוויר הסוער ורובו של הקהל התכנס אמש באולם של היכל התרבות בתל אביב.

באופן אישי התרגלתי בשנים האחרונות לפגוש בגיבורי בלוז מזן אחר, מחוספסים, כאלו עם מפוחית בכיס אחד ובנג'ו מונח לצד הגיטרה או היוקלילי, אמריקנה מחוספסת, מוזיקה שורשית המגיעה מהדלתא הבוצית של המיסיסיפי, כאלו שלובשים סרבל עבודה המדיף ניחוחות של עבודת כפיים בשדות הכותנה במדינות הדרום, מוזיקת מחאה שורשית היונקת השראתה מהיבשת השחורה לצד קשיי החיים של האפרו אמריקאים.

הפעם נכונה לי חוויה אחרת, מוזיקה מרומו של עולם, מוזיקאי המגיע מהצמרת ונוחת בישראל, כך גם הייתה התחושה האישית שלי בפתיחת המופע, זמן קצר לאחר שדני דורצ'ין, להקת  האיש האחד שלנו נתן מופע קצרצר לחימום שכלל הצצה לחומרים חדשים מאלבום שבדרך, חשכו האורות וקולו של כרוז אלמוני נישא ברמה, מכריז על המופע בדרמתיות כאילו והיינו ישובים באחד האולמות המפוארים בניו יורק או שיקגו, חברי ההרכב הכולל את דובר ויינברג בקלידים,  ריצ'רד קאזינס  בגיטרת בס ולס פלקונר על התופים וכלי הקשה, תופסים את מקומם על הבמה ובעוד רגע מגיח רוברט קריי בעצמו, חמוש בגיטרת פנדר חשמלית, אחת מתוך סט הכולל דגמי טלקאסטר וסטראטוקסטר אותם הוא מחליף, דגמים וצבעים בין שיר לשיר, הספקתי לספור חמש החלפות ואיבדתי את החשבון, לבחור הזה יש ליין משלו אצל פנדר…

המופע באמת החל על צליל יותר לבן, יותר חלקלק, קרוב יותר לפאנקי וסול עם נגיעות ג'אז מאשר לבלוז שורשי, רוברט קריי, מיטיב לנגן ממש כפי שהוא מיטיב לשיר, צובע את האולם בגווני קול שחורים ולרגעים נדמה לי שאל גרין או ווילסון פיקט ניצבים על הבמה מולי והידיים בכלל שייכות לאריק קלפטון, אט אט האווירה מתחממת והסגנונות מתחלפים עם השירים, החספוס מתחיל לזלוג פנימה ומגוון את המוזיקה בבלוז שורשי יותר, כל צלילה לסולו גיטרה מובילה לתשואות מהקהל והיו שם כמה שמבינים עניין או שניים במוזיקה…

שעה וחצי של מוזיקה המבקשת לגעת ברוב אלבומיו עם הלהקה, מעין תעודה מוזיקלית של רוברט קריי, אמנם לא היו שם להיטים גדולים שציפיתי להם מראש דוגמת Smoking Gun להיטו המוצלח הראשון משנת 1986 אך הן החומרים הישנים והן החומרים החדשים יותר הבהירו לי היטב מדוע בארון הפרסים שלו מונחים אותם חמשת פרסי גראמי המכובדים.

בקטנה – לא, לא היו מופלטות או זנגולות עם סוכר בלובי, רק דוכן אלבומים אחד גדול…

ליין אפ: Side Dish, Phone Booth, Poor Johnny, Two Steps From The End, It Doesn't Show, Don't You Even Care, Won't Be Comin' Home, I Guess I'll Never Know, Your Good Thing Is About To End, I Shiver, You Move Me, Right Next Door, What Would You Say, Time Make Two.

הדרן: Hip Tight Onions, The Kitchen Chicken In

לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהמופע

וידאו