דיווח מהשטח

פעמיים כי שלישי

ליל שלישי טומן בחובו מסע מוזיקלי ברחבי העיר, מערבות טג'יקיסטן ועד הררי האטלס, יובל אראל יוצא למסע פולקלור אתני נוסף בתל אביב.

אלייב, שבט מוזיקלי. צילום: יובל ושילי אראל
אלייב, שבט מוזיקלי. צילום: יובל ושילי אראל

אמנם אין זו הפעם הראשונה שאני יוצא למסע אתני שכזה, במקום לדבוק למופע מיינסטרימי כזה או אחר, פשוט לתור אחר האירועים הקטנים, האלטרנטיביים המביאים את הצלילים האקלקטיים מכאן ומשם, אתניקה במלא הדרה.

הפעם המסע החל בחלקה המזרחי של העיר, מועדון האזור, חברי ההרכב של משפחת אלייב – שלושה דורות, שמונה נגנים שחיים ונושמים את המוזיקה מבטן ולידה, עורכים הופעה שתוכננה להוות תפאורה לסרט אודותיהם, אני מצטרף וקופץ על ההזדמנות, המשפחה הזו לא מופיעה כאן בסביבה בתדירות גבוהה, וכשהם מתאחדים ומתכנסים אסור להחמיץ!

מטג'קיסטן לאזור, אלייב. צילום: יובל ושילי אראל
מטג'קיסטן לאזור, אלייב. צילום: יובל ושילי אראל

מי הם בכלל? משפחת אלייב היא מעין חמולה בוכרית ששורשיה בטג'קיסטן, אי שם במרכז אסיה, הערבות בהם דהרו ג'ינגיס חאן, וגיבורי פולקלור אחרים בין שדות וכרי מרעה, נחלים, הררים וערים עתיקות, מחוז ארץ הנוגע בצדו האחד בסהר הפורה בואכה פרס ומצידו השני בטונדרות של רוסיה האסייתית.

הם מייצרים ומשמרים את הצליל האותנטי המסורתי לצד עיבוד אישי ההופך את המופע לאקסטזה שבטית של ריקוד מטריף חושים. לפני שלוש שנים בדיוק השיקו את אלבומם שהופק בשיתופו של תמיר מוסקט.

 

המופע במועדון האזור נערך כאמור בפני צוות תיעוד וידאו גדול (וודאי תראו אותם חולפים פה ושם בקליפים שלי) ובפני קהל ביתי שניצל את ההזדמנות הזו שהמשפחה מופיעה בתל אביב, כשאני מגדיר שלושה דורות במשפחה אני מתכוון לא רק לבנים אלא גם לנכדים, האחד כבן חמש מקסימום המתופף בדרבוקה והשנייה כבת 12 המיטיבה לשיר גם אם איננה דוברת את השפה עצמה, משפחת אלייב דואגת להעביר את האהבה למוזיקה ולנטילת חלק בהוויה המוזיקלית המשפחתית לכל צאצא כדי לשמר ולנצור את הצלילים המיוחדים.

הייתה זו מעין ישורת אחרונה ומרתקת במסע אסייתי שהחל לפני מספר שבועות במופע של מרק אליהו, עבר דרך חפלשווילי של טש טש והגיע עתה ממש אל מרכז אסיה.

בסיומו של המופע המקפיץ הזה טסנו הלאה לעבר הרדיו, דקות ספורות לפני עלייתה לבמה הקטנה והצפופה בבר הכי לוהט בגדה הצפונית של יודלוי – רדיו E.P.G.B. אני מתכוון ומכוון לנטע אלקיים המגיעה להופעה בתל אביב לאחר סיבוב בין יבשתי והופעות בפריז וניו יורק. מוזיקה מרוקאית, קלאסית ומקורית.

נטע אלקיים, פתחה חצר מלכים ברדיו. צילום: יובל אראל
נטע אלקיים, פתחה חצר מלכים ברדיו. צילום: יובל אראל

נטע, יהודיה מרוקאית במוצאה ובהגדרת זהותה האישית, ירושלמית, היא זמרת יוצרת ומבצעת אליה נחשפתי בעת שהתארחה במופע חגיגי של מוריס אל מדיוני לפני מספר חודשים, גם ביום שלישי…היא עוסקת בשירה ערבית ומרוקאית, גם ביצירה עצמאית אישית ומקורית המשמרת את הסגנון וגם בביצוע קלאסיקות מהאתניקה המפוארת של היהודים בבית המלוכה המרוקאי.

ולא, לא מדובר במוזיקה הפופולארית שהפכה לפופ ימ תיכוני מזרחיסטי כלשהוא, מדובר במוזיקה, עצובה לצד שמחה, גרונית וחפלאית כאחד, הבנויה כקנונים אמיתיים ולא שיר פזמון לפליי ליסט.

נטע, חפלה, רדיו. צילום: יובל אראל
נטע, חפלה, רדיו. צילום: יובל אראל

המרתף העמוק של הרדיו כבר היה עמוס בקהל רב שהגיע במיוחד למופע המתוכנן של נטע אלקיים, חימום מתוקלט של תימן לצד מרוקו אקא עדי קיסר וחן אלמליח אוחנה הכין את האווירה אותה ניצלתי לתדלוק מהיר לקראת החגיגה הצפויה ולניקוי שרידי הצליליים השבטיים עימם הגעתי מהאזור.

ככה ממש לקראת חצות, עולה הבחורה הקטנטונת הזו, עם הרכב ממש קאמרי, גל מאסטרו נגנית קונטראבס, נתנאל בן שטרית הדרבוקיסט ועמית חי כהן הקלידן, לסט שירי נשמה מרוקניים המעיפים את הקהל ברדיו לאוויר, חפלה מרוקאית צפופה, רק הכפתן והחינה בכפות הידיים היו חסרים, אבל לאמר על האמת, שירתה של נטע נוגעת יותר בסגנון של מוריס אל מדיוני, שמגיע מאלג'יר ומביא השפעות צרפתיות עממיות ופרשנות יחודית לנגינה בפסנתר אותה אימץ עמית חי כהן המלווה את נטע.

אם שואלים אותי איך היה, אני אמר בהיפוך למשפט בהקשר שכל מרוקאי היה מישהו או משהו בחצר של המלך, שהפעם, המלך, ממרוקו, יכול להתארח בחצר של נטע…

לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהמופע של משפחת אלייב

לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהמופע של נטע אלקיים

וידאו משפחת אלייב

 

 

 

וידאו נטע אלקיים

 

 

 

 

תגים

יובל אראל

הייתי שם – כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם – בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון.

לקריאה נוספת

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

גם זה מעניין

Close
Back to top button
Close