רשמים, תמונות וקולות ממופע של המוזיקאי האמריקאי M.Ward בתאטרון גשר ביפו, רביעי, 25.06.2014, נכח, תיעד ומדווח – יובל אראל.
מי? מת'יו סטפן וורד המכונה M. Ward נחשב כאחד המוזיקאים המשפיעים במוזיקת הפולק והקאנטרי האלטרנטיבי במאה נוכחית, את הרומן שלו עם הגיטרה החל בגיל 15, הוא שואב את צליליו אך ורק מהאזנה לחומרים ישנים, כאשר על מדף האלבומים האישיים שלו מונחים כבר שמונה אלבומי סולו הנחשבים ליצירות קאנוניות בתרבות האמריקאית. הוא נחשב ובצדק כאחד המובילים בסצנה המינימליסטית המשלבת קומפוזיציות קלאסיות לצד טכניקות פריטת אצבעות השואבות עצמן ממסורת הקאנטרי-בלוז, אמריקנה בסיסית, סוג של רומנטיקן מתייסר המוביל את שיריו במעין חספוס מלודי. אלבום האולפן האחרון שלו A Wasteland Companion הושק בשנת 2012 ובו משתף וורד פעולה עם ג'ון פאריש, סטיב שלי (סוניק יות') והאווי גלב (ג'יאנט סנד). כך גם באלבום "Monsters of Folk", הכולל שיתופי פעולה עם מוזיקאים נוספים כקונור אוברסט, ג'ים גיימס ומייק מוגיס.
היכן? אולם נגה – תאטרון גשר בשדרות ירושלים המהווה בדרך כלל אכסניה להצגות התאטרון הרפרטוארי לצד מופעים לכל המשפחה בחופשות החגים, אמש המקום הספון עץ וכולל 890 מושבים היווה את האכסניה לאחת ההפקות היותר מיוחדות של נרנג'ה, הצוות שדואג, דאג וידאג להביא לכאן אמנים מוזיקה אלטרנטיביים עצמאיים מהחשובים והיותר איכותיים כיום בעולם הרחב, כאלו שאינם עוברים ברדאר של המיינסטרים התעשייתי למרות שהם נוחלים הצלחות אמנותיות ומסחריות של ממש, מת'יו סטפן וורד, המכונה M. Ward הוביל למופע סולד אאוט מספר ימים לפני קיומו.
איך? אולם התאטרון רק היטיב עם המופע, על במה חפה מתפאורה, יושב לו בחור, שיערו מאפיר, מאחוריו ניצבות שתי גיטרות קלאסיות אקוסטיות, כל אחת מהן עם תיבת תהודה יותר מרשימה מאחותה, בצידה השני של הבמה פסנתר קלאסי, אורות מצומצמים למעט גיג הפתיח שהציב את וורד כלוחם מוזיקה העולה בסערה מתוך האורות האחוריים.
עם ליין אפ השמור אך ורק בזיכרונו של וורד הוא לקח את הקהל הקשוב והנינוח למסע מוזיקלי שהתפתל לצלילי הגיטרות ו\או מקשי הפסנתר בין שלל יצירותיו, ביניהן מאלבומו הנחשב Post War ששולבו לצד ביצועי מחווה בפרשנות אישית לכמה מוזיקאים, ביניהם ג'ורג' האריסון מצד אחד והאחים אברלי מהצד השני, כולל ביצוע מרתק לאחד מלהיטי הקצביים של דויד בואי – Let's Dance שהפך כאן להמנון פולק מתון. סוג של חימום אווירה למחווה נוספת לדניאל ג'ונסטון, הבחור שיושב בכסא לידי מתרגש מאושר, "החולצה של האלבום" הוא מצביע לי על הטי שירט שלו – "Don't Be Scared", ביום רגיל הוא בעצמו עומד על הבמה עם אצבעות מונפות בתוכחה, בדרך כלל הוא משדר בתחנת הרדיו שאת חולצתה אני לובש הערב, "הקצה". כן קוואמי לצידי, אמרתי נפעם? כן, גם אני, כל הערב מלווה אותי תחושת הדרת קודש, כמו בילדות, בבית הכנסת ההוא, בגבעתיים, ליד הסבא. רוחניות כזו.
מה? את קטעי הפריטה על גבי הגיטרה לקחתי בעיניים עצומות כאשר חושי השישי מזהה מאחור (אני יושב בשורה ב באמצע, המקום הכי טוב באולם, תודה לבנות בקופת התקשורת) את מבטיהם של כמה מהמוזיקאים הרבים שמלאו את האולם, ננעצים היטב במרוצת אצבעותיו על צוואר הגיטרה, קריאות הביניים מעת לעת הבהירו לי כי מצויים בקהל אנשים המעריכים במיוחד את וורד והצלילים שלו, אז התעוררתי מהחלום ונעצתי מבטי באצבעות הפלא, מינימליזם מופלא.
אחרי חמישים דקות בדיוק, ולאחר הדרן שכלל שני שירים, יורד וורד מהבמה על מנת לחזור בפעם השלישית, לא לפני שהקהל דרש זאת בשאגות ומחיאות כפיים אדירות, כשהוא פונה לקהל ושואל האם יש כאן פסנתרן…יש, אחד עמרי בראל, מתנדב לעלות לבמה, וורד מדגים בפניו אקורד אחד על הקלידים ותוך שניות ספורות מקבל הקהל שיתוף פעולה ישראלי אמריקאי על הבמה, שיתוף המותיר בסופו את עמרי לבדו, כאשר הלופר ממשיך לשכפל את צלילי הגיטרה האחרונים בעודו נותן פרשנות אישית לאקורד הנרכש…
דברים טובים באמת ניתנים במנות קטנות.
ובקטנה: טור אנושי ארוך ומתפתל התמשך לו מאשנבי הקופות לרוחבה של כיכר השדרה, משהו קצת חרק בהתנהלות, המופע שאמור היה להתחיל כבר בשעה 19:30 עם קטע חימום קצר של תמר אפק, שרק לפני חודש וקצת השיקה אלבום חדש, החל לרוץ רק לקראת השעה שמונה וקצת, כשהאולם עדיין ריק ברובו תמר כבר על הבמה עם הגיטרה, סט של חמישה משיריה לפני האיוונט המרכזי.
התאטרון, המהווה אכסניה אידאלית למופעים מסוג זה, ייטיב לעשות ולפעם הבאה יסתנכרן עם ההפקה לטובת הקהל.
לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהמופע
וידאו
ולחוויה משלימה, תודה לגולשים המתעדים, הפעם פליי ליסט ממצלמתו של tuberevenge
