דיווח מהשטח

במרתף עם תמר אפק

מופע השקת אלבום אי.פי לתמר אפק, הפסאז' מתחת לאלנבי, שלישי בלילה, 13.05.2014. נכח, האזין, הרהר, תיעד ומדווח – יובל אראל.

תמר והנגנים, פסאז'. צילום: יובל אראל
תמר והנגנים, פסאז'. צילום: יובל אראל

את תמר אפק ראיתי לראשונה בסתיו האחרון, במסגרת פרויקט Showtime בביתן הלנה רובינשטיין מוזיאון תל אביב, היא נתנה את הקטע שלה בשילוב הצלילים והמבנים האקוסטיים שהוצבו בחלל האולם, התבקשתי להישאר בבחינת נוכח בלבד ולא לקחתי עמי אפילו תצלום למזכרת.

את הרכביה הקודמים של תמר – קרוסלה,  ED ושושנה לא הכרתי, מה לעשות, לא כל אחד מושלם, אלבומה החדש Collision  הגיע לידי לאחרונה, אי.פי קלאסי הכולל חמישה שירים בלבד, די מתומצתים, מלאי דיסטורשן, מחוספסים, מלוכלכים אך יחד עם זאת מציגים רבדים מאתגרים של צלילים ומילים, מעלי אסוציאציות מוזיקליות מכאן ומשם.

פרסומת

 

אז ישבתי ללמוד, מסתבר שתמר יושבת תקופה ארוכה בסצנה, לא אכנס לביוגרפיה המלאה אמר כי באופן כללי תמר שרויה במה שנקרא אינדי שמינדי מספיק זמן כדי שאקח את עצמי לעמוד עם הפנים בפינה ואתבייש. (אליבי – כמי שנוחת לשוליים מהמיינסטרים של שנות השבעים יש לי הסבר מניח את הדעת). ואולי זה בכלל בגללה, שהיא קצת חיה מעבר לים רוב הזמן?…

אמש כאמור חגגה תמר את השקת אלבומה החדש אותו הקליטה בפורטוגל יחד עם יונתן גת (פסנתר, גיטרה וקלידים) והמתופף איגור דומינגז, שלא נכחו אמש על הבמה, במקומם ליוו את תמר אסף רחימוף בגיטרה וקלידים והמתופפת ניצן גולדברג, מופע שהחל, ממש, אבל ממש מאוחר, גם לגרסת הפסאז' שככל הנראה מנסה ללמוד מרוטשילד12 שמאוחר זה המוקדם החדש, או כמו שנאמר לי בכניסה – "היפסטרים מגיעים מאוחר כי הם לא קמים בבוקר", אז הספקתי לדפוק שניים וחצי פיהוקים מול הבירה עד המופע.

פרסומת
תמר, סיפורים בשעת הלילה. צילום: יובל אראל
תמר, סיפורים בשעת הלילה. צילום: יובל אראל

אבל, אז זה קרה, למרות שבהאזנות המוקדמות לאלבום היה לי קשה להתחבר – "דאונר, גותי, עצוב, נוקשה, מחוספס מידי" כותרות המחשבות שחלפו בראשי אז ליד נגן התקליטורים, הפעם החוויה הייתה שונה לחלוטין, תמר אפק, בעמידה נונשלנטית מה על הבמה הקטנה בפסאז', נותנת בשלוקים מבקבוק מיוחד שהזכיר לי סוג של שיקויי פלא נוסח השרלטנים במערב הפרוע, מעת לעת פותחת בדו שיח חד צדדי עם הקהל, נתנה בראש, פשוט מאוד, בשלב מסויים הבנתי שג'יימס מארשל הנדריקס הוא סוג של אייקון תרבות עבורה, לא מכיר הרבה בנות שדופקות ככה על הגיטרה, למעט תמר אייזנמן.

ואז קלטתי, יש לה בכלל אוצר מוזיקלי של פסיכדליה, לא מהסוג המתקתק של שדות תותים ופרפרים, אלא יותר בקטע של חלליות, חייזרים ודמונים, אבל הצד הזה קורץ לי יותר מהרוק המלוכלך, מקווה שתשמר את הקו הזה…

ועוד בקטנה, תגידו שאני סחי, אבל רבאק, אולי מספיק עם הסיגריות בפסאז', אתם יודעים כמה עולה היום מיכל שמפו אחרי שהייה אצלכם? כאילו מה? זה קטע של להיות בוגר? קצת פתאטי לראות ילדות בגיל 20 מעשנות כאילו אין להן בעיה עם הזפת והציאניד שבעשן… תעשו לזה סוף.

ועוד ניג'וס – כשעל הבמה מבקשים את תשומת הלב אז גם בבר אפשר לדאוג שיסתמו, בנות!

 

זהו, הנה כאן אפשר ללחוץ ולראות גלריית תמונות מהמופע.

 

וכאן יש גם וידאו

 

 

 

 

 

 

 

יובל אראל

הייתי שם – כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם – בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון.

לקריאה נוספת

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

גם זה מעניין
Close
Back to top button
%d בלוגרים אהבו את זה: