דיווח מהשטח

דויד ברוזה – המיטב

דויד ברוזה במופע "המיטב" זאפה תל אביב, שישי 28.03.2014. נכח, התרשם, תיעד ומדווח – יובל אראל. הכתבה מתפרסמת גם ב"מגפון" עיתון עצמאי ברשת.

ברוזה, גיבור גיטרה ולחנים, זאפה. צילום: יובל אראל
ברוזה, גיבור גיטרה ולחנים, זאפה. צילום: יובל אראל

אתחיל בחפירת עבר נוסטלגית – בשנת 1977 הייתי חייל צעיר שהגיע בסוף השבוע לעיר העברית הגדולה יחד עם כמה מחבריו ביחידה הצבאית (אי שם בשארם א שייח), נחתנו היישר בפאב הטחנה, סוג של מבנה דמוי טחנת רוח הולנדית (זכרונו לברכה) במגרשי התערוכה (נמל תל אביב של היום) אמרו לנו שישנו זמר צעיר חדש עם להיט מדליק שחייבים לראות אותו, לבחור שעלה לבמה הקטנה, בעצם התיישב על שרפרף מול הקהל קראו דויד ברוזה, לשיר קראו מן הסתם "שיר אהבה בדואי"…

דויד ברוזה, כמה שנים מעלי, מוזיקאי, מלחין, יוצר ומבצע בשלוש שפות – עברית ספרדית ואנגלית מוכר כיום ברחבי העולם, משתף פעולה עם קשת רחבה של מוזיקאים בינלאומיים משלל סגנונות, דויד ברוזה נחשב כסמל מיתולוגי כמעט בארץ למופעי הזריחה מעל הר המצדה, האוחז ברזומה מכובד של קרוב לשלושים אלבומים בשלל השפות כולל שיתופי פעולה ומופעים חיים, שביל הלהיטים בקריירה המוזיקלית שלו כולל שירים כ"שיר אהבה בדואי" כמובן, "יהיה טוב", "האשה שאיתי", "סיגליות", "זה הכל או כלום", "מתחת לשמיים", "בנהר של סביליה" ולצדם חומרים בספרדית ובאנגלית שהיוו חלק מהמסע שלו מעבר לים לקריירה בינלאומית שכללה שהייה רחוק מהבית למספר שנים.

פרסומת

לפני חודשיים השיק ברוזה אלבום חדש, בשפה האנגלית – East Jerusalem west Jerusalem, כחלק מניסיונו להמשיך ולנסות להתחבר לקהל רחב יותר מעבר לים עם שירים הנוגעים בשלל סגנונות תוך שיתוף פעולה עם שאנן סטריט, מירה עוואד, וביצוע גרסאות לחומרים של רוג'ר ווטרס, ויוסוף איסלאם (קאט סטיבנס..), כן, מדובר באלבום שהוקלט באולפן פלשתיני במזרח ירושלים ויעודו סוג של קירוב לבבות או העלאת נושא העימות המקומי מזווית עין שונה.

היה זה תירוץ טוב כדי לנצל את ההזדמנות שדויד ברוזה עורך מופע עם מיטב להיטיו במועדון זאפה בתל אביב כדי לחוות ולעמוד מקרוב אחר התפתחותו המוזיקלית של ברוזה מאז אותו מפגש נעורים בפאב הטחנה..

דויד ברוזה, מכור למיתרים. צילום: יובל אראל
דויד ברוזה, מכור למיתרים. צילום: יובל אראל

ליל שישי, הסניף התל אביבי של רשת זאפה מתמלא די מהר בקהל רב המגיע מוקדם כדי להספיק את ארוחת ליל שישי שלו במקום, מלצרים מתרוצצים עם הזמנות ומגשי אוכל ושתיה, קולות רקע של להג רב מתפזרים בחלל, פאב מסעדה ישראלי טיפוסי…

פרסומת

בחדר האומנים מאחור ברוזה יושב לצד הצוות המלווה, נגנים, אנשי ההפקה, בעוד כולם עדיין עסוקים בארוחה המוגשת להם (שזו דרך אגב אחת הפריבילגיות היותר טובות של התנאים לאמנים ברשת הזו…) דויד יושב טיפה בצד, עם הגיטרה האקוסטית המהוהה שלו, עסוק בכיוון המיתרים ופריטה, לפני מספר שנים הוא חווה תאונת דרכים במהלכה נפגעו אצבעות ידו השמאלית, אך הזמן עשה את שלו והוא חוזר לפרוט במהירות על המיתרים.

כעת, המועדון מלא, כך גם כרסם של המבלים, זה הזמן הנכון להתחיל במופע, האורות מתעמעמים ורק פס לבן מעושן אחד מאיר את הבמה, ברוזה עולה ופותח בשיר "ביקור מולדת" מתוך אלבומו השישי, "נשיקה גנובה", ככה כדי להזכיר לנו שברוזה לא ממש יושב כאן, הוא נע בעולם הרחב…

אחרי פתיח הכולל בין היתר ביצוע דרמטי לשיר "כמו שאת", הרכב הנגנים הכולל את אייל הלר בגיטרות אקוסטית וחשמלית, אלון נדל בגיטרת בס וגדי סרי על התופים, מצטרף לברוזה על הבמה, יוצאים לדרך, תראו, ברוזה הוא סוג של גיבור גיטרה, לא מהז'אנר של אנשי הרוקנ'רול, הוא בצד האקוסטי, בשבוע בו מבקרים בארץ בפרק זמן קצר שמות עולמיים כסטיב ואי וכריס דה ברג, לנו יש את ברוזה המיטיב לפרוט וללהטט בין מיתרי הגיטרה הספרדית שעליה גדל, מעבר לשירים עצמם, הלהיטים המוכרים, זו ההזדמנות לחזות ולחוות את הפריטה הזו, היא לבדה, מנותקת מהשיר, בבחינת חיזיון שווה, ועוד איך.

ברוזה, המיטב, אולם מלא. צילום: יובל אראל
ברוזה, המיטב, אולם מלא. צילום: יובל אראל

אך אחזור למופע, המיטב שמו, ואכן הוא כולל ביצוע לשלל להיטים מתקופות מוזיקליות שונות במסעו של ברוזה, מנסה לדגום לקהל את הקצפת שבשמנת הלטינו ישראלית פולקלורית שלו, עברית, ספרדית ואפילו ביצוע לשיר מייצג מהאלבום הישראלי פלשתיני הטרי שלו, הוא מספיק גם לקחת סוג של אתנחתא ולספר קצת אנקדוטות, אחת מהן הכי כובשת, היא אודות ברוזה, לא המשפחה, יותר נכון העיר, או העיירה, סיפור בקצרה על ביקור בספרד בעיירה ברוזה, מפגש הזוי עם ראש העיר והתושבים, סוג של קבלת פנים לגיבור שבביתו תלוי בכניסה המגן של העיר, בסגנון מגיני המשפחה העתיקים נוסח ימי הביניים, ברוזה כבר סבור שהנה, התגלו שורשיו הספרדיים המקורים עד שבשיחת טלפון רחוקה עם אביו הוא למד שהמגן הגיע לביתם בידי מכר שרכש אותו בשוק פשפשים כלשהו, הקהל צוחק מהסיפור, זה מוסיף גוון נוסף למופע, בכלל, יש לי תחושה מוזרה שברוזה קצת לעצמו, לא ממש לקהל, ולא, שלא תחשבו שהנגינה, השירה והביצועים אינם טובים, להיפך, מדובר במוזיקאי מעולה, היודע להגיש את יצירותיו באופן מצוין, אבל הקהל, רובו מבוגר, בטנו מנופחת מאוכל ומשקאות, ככל הנראה גם סובל משלפוחית רגיזה, הצעדות ההולכות ונשנות מהמושבים לשירותים, מלווים בשיחות קולניות של כמה שולחנות עמוסי פקאצות שחשבו כי הן מצויות בפאב כל שהוא בנמל תל אביב ולא במועדון הופעות, הרסו לי את ההנאה מהמופע, רבאק, למה באתם? אמן ברמה ובליגה של ברוזה זה לא עוד וואנבי שעושה חלטורות בפינת פאב מסעדה בטיילת כלשהיא באחת מערי החוף המקומיות, באולם הופעות קלאסי עם שורות מושבים זה לא היה קורה! (הערת צד – הספקתי לשוחח עם כמה מהמעריצים והמעריצות הקבועים שנכחו במופע זה ולכולם הייתה אותה תובנה לגבי הקהל, או כפי שהטיבה להגדיר זאת אחת מהן – "אני לא מבינה איך אנשים מרשים לעצמם לזלזל כך באמן, בקהל ובעצמם!!!")

זהו, שפכתי את מנת הזעם שלי, אפשר לחזור למופע. שעתיים תמימות! של שורת שירים ממיטב להיטיו מסתיימות עם ביצוע הדרן הנפתח בקלאסיקה הדויד ברוזאית, "שיר אהבה בדואי" פותח מדליי רציף של חגיגה אחרונה לערב הזה, סוגר לי את המעגל בן 35 השנים מאז אותו מופע בתולי בפאב הטחנה. אפשר לאמר שיצאנו שמחים אך רעבים (לקהל שסותם את הפה בהופעה…)

ברוזה, אתה בליגה הגבוהה, לא הלאומית, הבינלאומית, תחשוב על אולמות מופעים, הם יותר מכובדים ומכבדים מהטברנה של זאפה.

ליין אפ: ביקור מולדת, שרוכים, בנהר של סביליה, כמו שאת, סיגליות, האישה שאיתי, בליבך, נולדת בשבילי, זה הכל או כלום, בוכה אל הקירות, Isla Mujeres, Abre La Puerta , שפה שלישית, One to Three, סניוריטה, דניאלה, טיו אלברטו, מתחת לשמיים. הדרן: שיר אהבה בדואי.

לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהמופע

 וידאו

 

 

 

 

 

יובל אראל

הייתי שם – כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם – בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון.

לקריאה נוספת

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

גם זה מעניין
Close
Back to top button
%d בלוגרים אהבו את זה: