ריק וויקמן בישראל

מופע אקוסטי עם הקלידן והיוצר הבריטי ריק וויקמן (YES), מועדון רדינג 3 נמל תל אביב, 20.01.2014. נכח, צפה והאזין, מדווח – יובל אראל. הכתבה מתפרסמת גם ב"מגפון" עיתון עצמאי ברשת.

אזהרת ספויילר – הפוסט הזה איננו ביקורת על מופע, אלו רשמים של מעריץ שרוף, שתדעו.

הכל החל לפני 40 (!) שנה, הייתי בסביבות גיל העשרה, אחד מתחביבי היה האזנה לרוק מתקדם, להקת יס – YES נחשבה אז ובצדק, לאחת מלהקות הצמרת החשובות בתחום, ההרכב שכלל את הסולן ג'ון אנדרסון, הגיטריסט סטיב האו, נגן הבס כריס סקוויר, המתופף ביל ברופורד וכמובן הקלידן, היוצר המאוד מאוד מוכשר ריק וויקמן, היה אז די בשיא תפארתו, אלבומיהם Fragile, Close to the Edge, Yessongs, Tales from Topographic Oceans ו- Relayer שהושקו במחצית הראשונה של שנות השבעים העמידו על המפה המוזיקלית סטנדרטים אחרים לחלוטין למוזיקה בת זמננו, רק הרכבים כאמרסון לייק ופלמר (ELP) וג'נסיס נחשבו כנוגעים בפסגות האנטלקטואל המוזיקלי שיצרה להקת יס.

בד בבד עם עבודתו של וויקמן עם ההרכב הוא עסק גם בפרוייקטי סולו, שניים מהם היוו יצירות מאסטרפיס של שנות השבעים, הראשון הוא אלבום הסולו השני – The Six Wives of Henry VIII שכשמו הכיל שישה קטעים נפרדים בסגנון הברוק המתארים את קטרין מארגון, אן מקלייבס, קטרין הווארד, ג'יין סיימור, אן בוליין וקטרין פר, ששת נשותיו של המלך ההולל שלא הגיעו לשיבה טובה בלשון המעטה. עובר לאלבום הבא  – Journey to the Centre of the Earth שהיווה יצירה סימפונית מורכבת כולל קריינות על פי ספרו של הסופר שהקדים את זמנו ג'ול וורן, אלבום בכל כולו הקלטה בהופעה אחת משתיים ליצירה הזו.

אלבומי סולו אלו, לצד אלבומי שנות השבעים , כאמור, של להקת יס, היוו פס קול הטמון עמוק היטב היטב במגירות זכרוני. הייתה זו פשוט הארה והבלחת אור אדיר כאשר נודע לי שריק וויקמן מגיע למופע בארץ, זה היה ברור שאני אהיה שם, והיה מאוד ברור שאמצא את עצמי יושב הכי קרוב שרק אפשר מטווח אצבעותיו על הקלידים. ההזדמנות אמנם התממשה כשזומנתי לסקר את המופע של ריק וויקמן במועדון רדינג 3, כחלק מפרוייקט הופעות בסדרת פרוגרסיב בהפקת Progstage המתקיימות במהלך החורף הנוכחי במועדון.

אמש, על במה ריקה מתפאורה, במקום עשרות קלידים ואביזריהם האלקטרונים ניצב לו פסנתר כנף שחור ושרפרף, בדיוק בריטי שראוי לאמץ כאן בארצנו, בשעה הנקובה בפרסומי המופע, תשע בערב פרסייסלי, יצא מיסטר ריק וויקמן מאחורי הקלעים לקדמת הבמה, עוטה על עצמו מעיל גשם שחור ארוך ונעול בנעלי ספורט לבנות, לא ממש אלגנט, חצי קז'ואל, שיער הבלונד שלו כבר לא גולש הרבה מעבר לכתפיו ואת פניו מעטר זקנקן ספק בלונד ספק שיבה, ריק וויקמן בן השישים ושש קד קידה אל הקהל ופותח במופע עם צלילי קנון בדי מז'ור המלווה בכינורות הנשמעים בהקלטת רקע, ברגעים אלו אני עדיין מנצל את הזמן שניתן מראש לצלם ויותר עסוק במציאת זוויות נוחות, עדיין לא קולט את גודלו של הרגע, כשפרץ האדרנלין נרגע קמעה אני מוצא את עצמי יושב בכסא המרכזי הכי קרוב לבמה ואל הפסנתר, על השולחן פתקית "שמור", אולי התכוונו אלי….

ואז זה מתחיל, ערב מוזיקלי שבו אני יושב אל מול, על פי תחושתי וזכרונותי, סוג של אלוהים מורם מעם, דמות מיתולוגית הלובשת בשר ודם, גם יודעת להתבדח ולספר מיני אנקדוטות, ככה על הרגע, לוקח את הכל באיזי, כאן הוא ישב עם קט סטיבנס (הרבה לפני שההוא הפך ליוסף אסלם ונעלם מעל מפת הפופ) ומספר איך נכתב השיר "Morning has Broken", שם הוא מספר על העבודה עם דויד בואי ששכנעו כי פסנתר הוא הבסיס לכל יצירה, הוא מפרגן לחברו מלהקת יס, ג'ון אנדרסון, מספר על מפגש ביניהם לפני מספר שנים, ובין לבין משלב נגינה משלל יצירותיו, מבחינתי רגע השיא הוא ביצוע לפסנתר בלבד של שתי הקטרינות מנשותיו של הנרי השמיני, אני לא יודע אם לנעוץ את עיני באצבעותיו הכלל לא ארוכות ומעודנות של פסנתר מלידה, לנסות ולהבין מה הוא מחולל שם על הקלידים, או לנסות ולעצמן ולתת לחוש השמיעה להתענג כל כולו על הצלילים הנטועים עמוק עמוק בתת התודעה שלי ונשלפים אחד אחרי השני עם הנגינה, לצערי נאלצתי לנטוש את המופע בדיוק במחציתו בשל התחייבויות אחרות, המחצית, ממש כבתאטרון אנגלי טיפוסי צוייינה באמצעות הפסקה קצרה, לשמחתי הספקתי כאמור לחזות ולהאזין לריק וויקמן מבצע את הקטעים ההם מהנרי השמיני, קטעים שכתב עם ג'ון אנדרסון, את And You And I ואת Wondrous Stories, לצד הקטעים הקלאסים והביצוע מחווה לקט סטיבנס. בתוך תוכי רציתי שהמופע יהיה משותף עם בנו אדם וויקמן, קלידן מפואר בפני עצמו, שחלק ניכר מהקריירה שלו הוקדש לעבודה עם להקת בלק סאבאת' של אוזי אוסבורן, וואו, זה היה יכול להיות ערב מטורף, אבל גם המעט שנטלתי לעצמי מהערב הספיק לי עד קץ הימים.

לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהמופע

וידאו גולשים, צילום – ניב נתנאלי

וידאו גולשים, צילום – אלי גודארד