דיווח מהשטח

שני לילות, ארבע נשים

הבלוג לוקח את הלילות האחרונים של השנה העברית והולך לפגוש ארבע נשים שונות, מוזיקה כמובן. פופ, רוק, אלקטרוני, גותי, קלאסי, ג'אז, גרוב, סול, בלוז ושאר ירקות. מילים, תצלומים ווידיאו – יובל אראל.

מצגת זאת דורשת JavaScript.

 זה היה ממש כמה דקות אחרי שפרסמתי את סיכום השנה באלבומים בבלוג, ליל שני בשבוע, אספתי את המצלמה והתיק, דחפתי בפנים שני תפוחי עץ ובקבוק מים ויצאתי לדרך, להתחיל את מסע הפגישות, בחרתי ארבע נשים, זמרות יוצרות, כותבות ומלחינות, כל אחת בתחומה המוזיקלי הכה שונה מרעותיה, כדי לטעום את הצלילים ולחוש את המנגינות ברגעים האחרונים של השנה המסתיימת, מסע שנמשך שני לילות…

שני מאיו

שני מאיו באוזן בר. צילום: יובל אראל
שני מאיו באוזן בר. צילום: יובל אראל

הפגישה הראשונה הייתה עם שני מאיו, זמרת ומוזיקאית יוצרת, כותבת, מלחינה ומלמדת פיתוח קול, ילידת הרצליה. לאחר שנים של כתיבה למגירה אזרה שני אומץ והחליטה לשלב טקסטים אישיים עם מוזיקה מקורית שתשקף את השפעותיה המוזיקליות. שני החלה לעבוד על אלבום בכורה בסגנון רוק מלודי בעברית יחד עם הבסיסט, המלחין והמעבד המוזיקלי צור בן זאב, האלבום יצא בהמשך השנה. בינתיים השיקה שני סינגל ראשון מלווה בקליפ לשיר "ממשיכה ללכת".

פרסומת

המפגש התקיים באוזןבר, שני לא הגיעה לבד, היא הייתה מלווה בהרכב נגנים שכלל את גדי בן אלישע בגיטרות, צור בן זאב בגיטרת בס, יעל פלוטניארז בקלידים  ואביב בונן על התופים. שני וחבריה להרכב ביצעו לפני את כל שירי האלבום ששבדרך, אט אט קולה של שני תפס ביטחון ואף נסק במקומות הנכונים כאילו להתריס, שני היא רוקרית אמיתית. ולא אמרתי אף מילה על אחיה – דן מאיו, המתופף של טטרן וקראנץ' 22.

רננה נאמן

רננה נאמן בתאטרון תמונע. צילום: יובל אראל
רננה נאמן בתאטרון תמונע. צילום: יובל אראל

הפגישה השנייה הייתה עם רננה נאמן, זמרת, יוצרת ונבלנית   ( מנגנת בנבל…), שחגגה את השקת אלבום הבכורה שלה "שנסון לציון" עליו עבדה קרוב לשנתיים, כאשר את תפקיד המפיק המוזיקלי נטל על עצמו בנו הנדלר, גם קרוב משפחה, גם מוזיקאי מוכר.

רננה לא הגיע לבד למפגש בתאטרון תמונע, יחד עמה היו שישה נגנים נוספים – אלכסנדר לוין בסקסופון, מוש להב בחליל, עידו גור בחצוצרה יוסי מזרחי בקונטרבס, נדב לוזיה על התופים, נועם חבקין בקלידים. רננה לקחה אותי למחוזות המערבבים יחדיו בארוק, רוק, קלאסי, ג'אז ופולק, חלקם של השירים שהיא בצעה יחד עם חברי ההרכב המלווה ניתנים לפירוק כקוביות, חטיבת הנשיפה המתוזמרת בדייקנות, חטיבת הקצב של נציגי הקולקטיב יוסי ונדב, שירתה של רננה מזכירה מעת לעת זמרות רבות נוספות בסצנה, קול צעיר, לא בשל לחלוטין אולם שילוב בין הסגנונות המוזיקליים בשירים גופם מצמיד אותך למושב ונותן לאזניך להתרחב כדי לקלוט את שפע הצלילים, מורכבות השילובים המתוחכמת והאווירה הנינוחה שרננה משרה בשירתה.

פרסומת

אניה בוקשטיין

אניה בוקשטיין, אוזןבר. צילום: יובל אראל
אניה בוקשטיין, אוזןבר. צילום: יובל אראל

את אניה כבר הספקתי לפגוש לפני כחודשיים, זה היה באולם החדש שנבנה במרתפו של התאטרון הלאומי הבימה, במקום החלל של ההייניקן המנוח, אניה לוותה בידי אותם שני גברים, גם אז וגם עתה, אדם בן עזרא החמוש בקונטרבס וגדי פטר עם מערכת התופים והגיטרה האקוסטית. אניה, כפי שכולם מכירים אותה היא שחקנית, קולנוע, טלויזיה ותאטרון, אך מסבר שמגיל צעיר מאוד היא כבר הייתה ישובה אל מול הפסנתר, עניין שמיסד בה את היסודות הנכונים במוזיקה, מבנה מורכב, קורטוב ג'אז ובלוז, נשמה ויכולת לשיר תמלילים ישירים בלי עקיפות וקיצורים, המפגש הפעם היה יותר חם וענייני, בלי כובד המשקל של משכן התאטרון, באולם הצר והמוארך של אוזןבר, במעין מפגש אינטימי (טוב, היו עוד כשלושים איש ישובים סביב לשולחנות), אניה, מעבר להיותה זמרת, מוזיקאית יוצרת ומבצעת מצויינת, סוג של מולטי טאלנט, גם מכירה את רזי המשחק, וכך במהלך המופע היא יודעת לשלב את האנקדוטות הקטנות, למי שמלווה אותה ממופע למופע הן בטח נשמעות קלישאות אולם הן ערוכות ועשויות היטב בבחינת המלל שמקדים את השירים בסוג של סיפורת הקשורה ומקשרת עולמות ואנשים.

דורין לוי

דורין לוי, אוזןבר. צילום: יובל אראל
דורין לוי, אוזןבר. צילום: יובל אראל

המפגש האחרון, הוא כבר התקיים לקראת אישון הלילה, אחרי שרוב האורחים הסתלקו להם, דורין ונגניה – גלעד מאיר בגיטרה חשמלית,  אבי חזוט בגיטרת בס, איתן שפירא על התופים האקוסטים והאלקטרונים, העיבודים וההפקה, עלו לבמה כדי לבצע את שירי האלבום המיועד לצאת בעוד חודש. דורין מזכירה לי שנים שעברו – ימי הפינגוין העליזים, בגדים שחורים שיער ארוך שחור, צלילים המופקים מכלי נגינה וסימפול אלקטרונייים, גותיקה בת ימינו עם קורטוב אייטיז…ישנם רגעים שדורין מתפרצת על הבמה, היא שוקעת כל כולה אל תוך המוזיקה, דורין כבר סימנה לה ביומן את מועדי הפסטיבלים שמעבר לים, היא כבר הספיקה לנחות ב-  SXSW  והנה  היא כבר מוכנה למסע, בעוד ימים אחדים היא אמורה לערוך סבב בכמה פסטיבלים בארצות הברית, ביניהם גם פסטיבל CMJ, נותר רק לאחל לה בהצלחה…

 

לחצו לצפייה בגלריית תמונות

https://www.facebook.com/media/set/?set=a.10151797357784654.1073741973.721654653&type=1

וידיאו

יובל אראל

הייתי שם – כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם – בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון.

לקריאה נוספת

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

Back to top button
%d בלוגרים אהבו את זה: