כל הדיווחים בצל המלחמה מרוכזים במדור החדשות

פס קול שבועי

סיכום שנת המוזיקה העברית התשע"ג – 2013

תריסר האלבומים העבריים שעשו לבלוג את השנה בסצנה העצמאית והאלטרנטיבית.

שנת המוזיקה העברית. צילום: יובל אראל
שנת המוזיקה העברית. צילום: יובל אראל

אז עוד שנה עברית מגיעה לקיצה, רוחות סתיו (?) מתחילות להציק בלילה, הזיות על שולחן עם מפה לבנה, קערת דבש ופרוסות תפוחים לצד גרגרי רימונים, דגים ושאר סממני החג היהודי הפותח את השנה החדשה, זה הזמן, ממש בימים שלפני להגיש תעודת זהות מוזיקלית של מיטב היוצרים בשפה העברית בתחום המוזיקה העצמאית.

אני לא נכנסתי לחנויות התקליטים, את הביקור, הדפדוף והבחירה ערכתי במחנה הלהקות, עולם חדש (כבר די וותיק) שמדבר בשפה אחרת, עצמאית…

השאלה הראשונה הייתה כמובן, מה עושים עם שלל האלבומים שהגיעו בדואר, בידי שליח, הונחו ידנית בתיבת הדואר, ערימות ערימות, המצטברות, תופסים זמן רב להאזנה ובחירה, ואז נפלה ההחלטה\הכרעה – הבלוג יעסוק רק בעצמאים, אלטרנטיבים, אלו הנגישים גם להאזנה מקוונת, כאלו שלא הצגתי לקראת חג החרות, כאלו שלא הצגתי לקראת חג האהבה, את המיינסטרים שבחרתי תמצאו בכתבה מקבילה ב"מגפון" עיתון עצמאי ברשת, שם אני תחת המצנפת (כתר, כובע..) של מבקר מוזיקלי.

ועוד הערה אחת חשובה, גם הפעם אין מצעד ואין בחירות, את כולם ראיתי בהופעות (שזה חשוב מאוד כשלעצמו), ולכן אני יכול לאמר כי כולם שווים, כולם טובים, כולם יודעים את התורה (זה בכלל מפסח…), תחרות זה לחלשים…אה, יש גם קינוח, ממש בסוף, בתחתית…

 

 

אביב גדג' – ילדים של מהגרים

אלבומו האישי השני של אביב גדג', מי שהתפרסם כסולנה של להקת אלג'יר שאיבדה בשבוע שעבר את אחד מחבריה האיכותיים גבריאל בלחסן שהלך לעולמו במפתיע, מציג תעודת זהות איכותית של יוצר מיוחד אותו ניתן להגדיר כסוג של נביא זעם ומטיף בשער, שיריו של האלבום החדש "ילדים של מהגרים" עוסקים בחומרים קשים לעיכול אך המשותף להם הוא היוצר, פייטן ומשורר של רוק מקומי היודע לבשל את מסריו בתבשיל מזוכך לתוככי הנשמה.

 

שלום גד – תלמי אליהו

שלום, אח של אביב, סוגר את הטרילוגיה הנודדת שלו "המצב" בחזרה למושב ילדותו, באלבום זה מציג שלום גד את עולמו הפואטי המיוחד במבט חד, מעמיק ומפוכח המצליח לשרטט תמונה חברתית רלוונטית מתוך סיפורים של פרטים. תמלילי השירים מעוטרים במעטפת מוזיקלית הנוגעת בשלל סגנונות מוזיקליים כ-Pאנק ופוסט-Pאנק, בלוז ורוק, אווירת קברט לצד הגלאם של מחזות הזמר – עולם של צלילים ומילים החוברים למרחב אמנותי-מוזיקלי ייחודי המבקש להתמסר לו.

 

חיה מילר – חיי מדף

כבר זמן רב שהם, חברי להקת "חיה מילר", פועלים כאן בסצנה, השירים שלהם בכלל, תמלילים ברורים, פשוטים ויומיומיים, בלי פוזות ובלי משחקי מילים מיותרים, רוק גיטרות מלוכלך במידה הראויה, עושים את הצליל של חיה מילר כל כך נכון ואמיתי במיוחד שכל כולו משייט בתוככי השפה העברית ועושה לה טוב.

 

הילה רוח – כלבי רוח

אלבום הבכורה של הילה רוח ולהקתה כלבי רוח, אמנם את מופע ההשקה החמצתי אולם אני חייב לצרף מילה אישית בעקבות האזנה – הפקה מופלאת, יצירות מצויינות, אלבום חובה בכל בית.

 

יהוא ירון – אמן השכנוע העצמי

אז נפתח ואמר כי זהו האלבום של כולנו, את הדרך להפקה היקרה עשה יהוא באמצעות פניה לגיוס תרומות, הוא לא הראשון ולא האחרון אך בהחלט מצטיירת כאן מגמה של עצמאות חברתית, אלבומו השני של יהוא עשיר בתמלילים מרגשים המצופים במנגינות מתוחכמות בפשטותן, ליהוא יש מעין הילה שכזו המקרינה ממנו חוכמת חיים מרומזת, הרבה מוסר השכל נסתר ודעתנות מרובה, כך הם שיריו, הוא מעין נביא של שירה עברית, הוא חושף רגשות ואמת.

 

אבי עדאקי – אסיר תודה

גם אבי עדאקי, טרובדור מקומי, השרברב המזמר, נוקט באותה גישה, גם אלבומו החדש הופק בסיוע תרומות הקהל, האלבום מגיש אבי עדאקי קצת שונה, בוגר יותר, מיושב יותר, אולם מחפש יותר, כאשר אתה מקשיב אתה מבין את הרעיון, אבי, שהיצירה המוזיקלית היא בנשמתו ואיננה פרנסתו, שבע מחיי הרווקות, ההוללות, הוא מחפש את היציבות, השקט והרוגע, יש כאן אמירות נוספות, על החיים, חשבונות נפש של מסלולי עשייה הנזקפת לחובה או זכות, על העתיד שאנו מכינים עבור הדורות הבאים, אלבומו החדש של אבי מעמיק יותר בתכנים המקבלים גוון אישי פנימי עמוק.

 

הבילויים – הורה הסלמה

עוד אלבום מבית היוצר של ענבר, ויסלר, דוניץ ושות'. "הורה הסלמה" לוקח הפעם את התובנות והאכזבות עוד צעד קדימה לעבר חומותיה של הבסטיליה, מדובר כאן במעין סוג של נביאי זעם ותוכחה מודל המאה העשרים ואחת, מה בדיוק רוצים מאתנו הבילויים? למה להעיר מתים מרבצם? מה רע בסתם מוסיקה שמחה ומרקידה, למה חייבים לדחוף את המילים הקשות האלו, המוסתרות בלשון גבוהה, מעודנת,  מרומזת, למה לדחוף לנו לתוך הפרצוף את הכיעור הסביבתי? למה? הרי ניסינו להסתיר אותו עם שרשראות דגלים, נפנופים מעל המנגלים, ריקודים ועליצות? למה באמת? אוהבים מחאה? לכו על זה.

 

לילי פרנקו – עולם מופלא ואפל

לילי פרנקו הייתה המורה לספרות של דרור תשובה (גיטרת בס) ועירא נוסבאום (גיטרה חשמלית) בעירוני א' בתל אביב. כשהצמד נפרד מהמורה הוא קיבל את עמרי גונדור שהוחלף במייקי גלאס(תופים), זהו כל הסיפור בעשרים ותשע מילים. האלבום החדש הוא לא פחות טראומטי, חצוף, מחוייך, קצבי, קופצני ומלא בהומור נוטף סקס ושאר ירקות בשפה העברית.

 

אביב נוימן – דוד

אביב נוימן כבש את תל אביב עם "דוד", הוא מהלך על החבל הדק שבין הפופ והפולק לבין צלילי הפיוט, הנגיעה שלו בנימי הרגש יחד עם יסודות תנ"כיים יוצרת תחום נוסף בין העולמות המוסיקלים השונים, גוון חדש, מסקרן, מעניין, מזמין להאזין. אביב הוא סוג של תערובת וסערה מדברית, שירתו דרמטית, מלאת פאתוס, אולם מנגינותיו לוקחות את המאזין מעבר להררי החול וסלעי המדבר, מילותיו נוסקות אל על לעבר חלומות תנ"כיים מימי בראשית.

 

 

שי נובלמן – יומי הוא חלום

אלבומו החדש של שי נובלמן מיטיב לשמר את הסגנון והצליל המוזיקלי האופייני שלו אך עושה זאת בשפה העברית ועימה הוא טווה ומשלב זכרונות מתקופת מגוריו וחייו ביפו, שי הפיק והשיק אלבום בעברית עם עיטורי פסיכדליה מעודנים אך יחד עם זאת שומרים על הווית רוקנ'רול עברי, מקומי ועדיין קורץ אל מעבר לים, סוג של מעטפה עם מכתב מימים לא רחוקים ביפו יפת הימים.

 

ועדת חריגים – העולם אבד מזמן

 

הועדה הזו, של החריגים,  שחררו את השירים שלהם לאט, כנראה עברו לדיונים בועדות המשנה של הועדה הראשית, בתחילה היו כמה שהוגדרו כסקיצות, אבל הם נרמסו בכח בידי חברי הועדה, היו והופ, אינם עוד!, החלו הכל מהתחלה, אספו את השירים החדשים, אחד לאחד, קצת על ייאוש, קצת על פנטזיות אפוקליפסיות, טיפה ימי נעורים, קורטוב אהבה אבודה, הרבה קודר, אפלולי, מתכוונן, לא מתרונן, מתוחכם, או אולי מתחכם, הכל בעברית, אני אוהב עברית, קצת זיכרונות ילדות, שלי? לא, של ילד אחר, נראה יותר צעיר ממני, אבל עדיין, זיכרונות של ילד תל אביבי, צלילים משתפכים, חוזרים קצת בקצב רגוע, אם תתאמץ תבין שהם נבנים אט אט לסוג של קליימקס נינוח, המון, אבל המון גיטרות, האקורד חוזר ומתנגן, לא נותן לך לברוח, תקשיב, תשנן, המילים, אה, אלו חלומות, קצת הזיות, לא באמת יפלו כאן טילים, ואולי כן? אבל יותר מכל אני אוהב את ההליכה לים, לשכב על החול החם…

 

 

אנטיביוטיקה – אפוריזם

הייחוד של אנטיביוטיקה, מעבר להיותה להקה עצמאית במלא מובן המילה, הוא התפיסה כי רוק בתל אביב צריך לדבר בעברית, ואכן אנטיביוטיקה מצטיינת בתמלילים איכותיים, המבקשים לאמר דבר או שניים מעבר לאהבה, סקס ורוקנ'רול סטנדרטי, להגיש קצת מחאה, קצת דכאוניזם מהמתרחש, למחות, להתריע, ולהעביר תחושות, דברים ומושגים המגיעים מהשוליים, בהגשה הנכונה, בקו המוסיקלי התואם, המשמר ומשדרג את הצליל העצמאי שצמח אז כשכאן למדו להתלבש בשחור, ומעבר לכך.

 

אלו היו תריסר האלבומים שאהבתי השנה, ועכשיו אני מבקש להגיש לכם את המנה האחרונה בארוחת החג, אינדי שמינדי זו הגדרה חלבית, אנמית וסחית לעומת החומרים ששתי הלהקות הבאות מייצרות, כמו גלידה עם קוצים, קבלו אותן כפינוק חגיגי…

 

שעלת נפוצה – ל.נ.צ.ח

אלבומה הראשון של שעלת נפוצה שנעשה בהפקה עצמאית וחירות יצירתית מלאה. האלבום מכיל עשרה שירים מקוריים ומדבקים בשפה חצופה עם סאונד צעיר ומלוכלך. האלבום נכתב והוקלט בתקופה קצרה מתוך רעב גדול ליצירה עברית רלוונטית, מה שהוליד אלבום מגובש, מקורי ובלתי מתפשר. הנה כמה מילים שאמרו על הלהקה שניים מטובי בנינו – רם אוריון הצהיר באתר  NRG- "אחת הדרכים הנוחות והנפוצות לנסות לתאר להקה היא להגיד שהם שילוב של משהו ועוד משהו. את 'שעלת נפוצה' הייתי מגדיר כהכלאה של הקיא של פרדי מרקורי עם הזרע של ג'לו ביאפרה. במובן הטוב ביותר", דן פביאן בלוך אמר למגזין "אף" – "השם שעלת נפוצה מעורר הזדהות קלה עם תחושת פלצות, זו שעלת שבאה בפתאומיות , הרוצח השקט, מגפה שמוחקת אוכלוסיה שלמה או שמעלה מעין כחכוח קל בגרון, זה שם מעולה, כמה שנפוצה יותר, רעילה יותר ומעוררת יותר אי נוחות, פשיזם! כן!".

 

בוא לבר – גימל

דרך טובה לסיים לקט ולפתוח שנה חדשה עם אלבומה השלישי של בוא לבר, להקה שלא שמה על אפחד, דקה לפני סוף השנה, בלי יחסי ציבור, בלי סינגלים מקדימים, כלום, ככה בא להם… שלוש שנים, שלושה אלבומים, גימל הוא השלישי, אסופה של 26 שירים (?) שאורכם בין רבע דקה ועד דקה פלוס בקושי, קצב אנרגטי, מילים הנעות סביב המשולש, חשיש, באנג וחושם, יורדים על כולם כל הזמן, נהנים מהחנופה של כולם כל הזמן, הם לא יכולים בלעדיכם ואתם לא יכולים בלעדיהם…

יובל אראל

הייתי שם – כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם – בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון.

לקריאה נוספת

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

גם זה מעניין
Close
Back to top button

לגלות עוד מהאתר הבלוג של יובל אראל

כדי להמשיך לקרוא ולקבל גישה לארכיון המלא יש להירשם עכשיו.

להמשיך לקרוא