פס קול שבועי

למוסד אין סרטים טובים בלילה

אז נכון שהכותרת נשמעת כמו סרט אימים, תאי מעצר אנונימיים ואסירים חסרי זהות, אבל מאחורי המסתורין נמצא הרכב מוסיקלי מדרום הארץ המבקש להשיק אלבום בכורה, כל התחקיר וללא צנזורה.

תמונת היום, המוסד. צילום: מי הוא מי?
תמונת היום, המוסד. צילום: מי הוא מי?

כן, המוסד, הרכב רוק הכולל שלושה חברי ילדות, שיר ירושלמי, אור בר-טל ואסף ניר, אשר גדלו יחדיו בקיבוץ בדרום הארץ. הלהקה הוקמה בשנת 1999 כתחביב משותף של נערים והפך לחלק בלתי נפרד מחייהם, בשנים האחרונות התמקדו חברי המוסד בעבודה אינטנסיבית על אלבום הבכורה "אין סרטים טובים בלילה".

הטקסטים באלבום עוסקים בשאלות המרכזיות של צעירים בשנות העשרים לחייהם. השירים, שנכתבו במהלך השירות הצבאי, העבודה והלימודים מנקודת מבט של ילדי דור שלישי בקיבוץ מתפרק, מדברים על התבגרות והתפכחות אל תוך מציאות מורכבת, מערכות יחסים כושלות וחיפוש עצמי .

עשרה שירים רעננים משולבים באלבום הבכורה "אין סרטים טובים בלילה", אותו הפיקו יוסי שטרית וחברי המוסד, רוק בעברית ולא רק, רוק. האזנה לאלבום איננה דומה למבט מבעד מראה כפולה לעבר חדר חקירות עם רצפת בטון משופשפת, שרפרף קטן, מנורה דלוחה ודלי מים, ממש לא, השלושה, חברי המוסד, אגרו אל האלבום את מחשבותיהם, הווייתם, ואת השאלות המעסיקות צעירים דוגמתם בתפר בין הנעורים לבגרות, איך שיר אהבה הופך למשל על חיים ומוות, איך שיר אחר על אהבה הופך לסוג של תפילת נעורים, המרחבים שסובבים את הוויית חיי הקיבוץ ניכרים בצלילים, באווירה המוקרנת מהשירים, אין אלו שירים של קירות ואבנים, מסלולי חיים, החלטות, יש כאן רצועות צלילים מהחיים שניתן להאזין להם בפס גלילה אחד מרתק. מעבר לתמלילים עצמם המעטפת הצבעונית של כלי הנגינה מאדירה ומעצימה את השירים באיכות מוסיקלית, פשוט ללחוץ פליי ולהאזין.

חברי המוסד יחנכו את אלבום הבכורה במופע בתאטרון תמונע בתאריך 06.03.2013, קהל המעריצים שהולך ומצטבר סביבם יגיע, תצטרפו גם אתם, כך אני אומר.

יובל אראל

הייתי שם – כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם – בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון.

לקריאה נוספת

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

גם זה מעניין
Close
Back to top button
%d בלוגרים אהבו את זה: