דיווח מהשטח

נסיכי האינדי כובשים את פסטיבל הפסנתר

דיווח ורשמים (ארוכים…) משני מופעים בפסטיבל הפסנתר, רם אוריון, רותם אור, ליל חמישי 08.11.2012, צפה, האזין ומדווח – יובל אראל.

קובי אשרת בפסטיבל הפסנתר 2012. צילום: יובל אראל
קובי אשרת בפסטיבל הפסנתר 2012. צילום: יובל אראל

אתחיל עם צביטה קטנה שחלפה בחזי, זה התרחש בשעה שהמתנתי בין מופע למופע, יצאתי לרחבה הגדולה בין שני מבני מרכז סוזן דלל, בין בית הספר לבנים ובית הספר לבנות דאז, ימי השלטון הזר, מעבר לדוכני הדיסקים, כלי הנגינה המיוחדים ובר היין, הבמה צפתה לעבר עשרות שורות כסאות עליהם התרווחו עוברי אורח, יוצאי ובאי מופעים וסתם תושבים שהגיעו כדי ללכוד טיפת תרבות הערב, על הבמה ניהל מופע מוסיקלי בלווית נגנים, זמרת ופסנתר, לא פחות מאשר קובי אשרת, חשבתי לעצמי – המופע הזה, במתכונתו הפתוחה לכל, הנו מסוג המופעים הרווחים במיני פסטיבלים שכאלו, כאן ובערים סמוכות, מופעים השמורים בדרך כלל למקהלות, הרכבים ומוסיקאים שלא מהשורה הראשונה, קמצוץ התרבות הנשמר לקהל הרחב שידו אינה משגת לצפות באמנים הבכירים, החשובים.

אבל קובי אשרת איננו שכזה, אשרת משול היום בעיני ובעיני רבים וטובים כמעין "שמעון פרס" של המוסיקאים, אחד מהיוצרים היותר בולטים בזמר הישראלי, שהלחין אינספור להיטים שהפכו כבר מזמן לנכס צאן ברזל ולפס הקול הישראלי. האיש שבכיסו מונחת הזכייה באירווויזיון עם "הללויה", שמות זמרים וזמרות מהגדולים שבצעו ממיטב להיטיו, גלי עטרי, ירדנה ארזי, עוזי פוקס, לאשרת הכרה רבתי על מפעל חיים בתחום הזמר העברי – פרס אקו"ם.

לדידי, אשרת שהופיע עם הזמרת שרונה נסטוביץ', הגיטריסט שמוליק בודגוב והקלידן תומר קלינג במופע במהלכו שר ניגן וסיפר על תהליך יצירתם של להיטיו הגדולים היה ראוי למופע משלו, באולם, מלווה באותם זמרים וזמרות להם הלחין להיטי ענק, לכן חשתי החמצה קלה בשל העובדה כי תפקידו בפסטיבל היה לשעשע ולהעביר זמנם של העוברים ושבים בין האולמות, קשה ואכזרית היא מלחמת ההישרדות בעולם המוזיקה…

רם אוריון, פסטיבל הפסנתר 2012, צילום: יובל אראל
רם אוריון, פסטיבל הפסנתר 2012, צילום: יובל אראל

התחלתי את הערב במופע שהתקיים באולם של להקת ענבל, זו אודותיה סיפרתי בפוסט הקודם, הלהקה ששימרה ברוב השנים את המתחם בטרם עלה לגדולתו, האולם השמור בדרך כלל למופעי ריקוד ומחזות איזוטרים התמלא אמש בקהל שבא לראות ולהאזין למי שהוכתר על ידי כאחד מנסיכי האינדי לשנה החולפת – רם אוריון. אוריון שמזה עשרים שנה עוסק בעשייה מוזיקלית במהלכן נטל חלק בהרכבים חשובים בתולדות המוסיקה העצמאית בישראל – נושאי המגבעת, כרמלה גרוס ווגנר, הפה והטלפיים, שיתופי פעולה בכתיבה ונגינה עם איגי וקסמן, גלעד כהנא וענבל פרלמוטר המנוחה, הפקה מוסיקלית להרכבים של שילה פרבר, דפנה והעוגיות ורוצי בובה, הופעות רבות וקריירת סולו עשירה, ליכד סביבו חבורה יוצאת דופן של מוסיקאים והאתגר היה לראות את התוצאות – רוגל אלפר, ידיד וותיק של אוריון בדרכו המוסיקלית עוד מימי בית הספר התיכון, "בתרי זוזי", קוסטה קפלן מלהקת חיה מילר, מוסיקאי רב כלים המלווה את אוריון בהרכבו הנוכחי ורייסקינדר, הוא הוא אסף עדן, סולן להקת הפאנק "אשכרה מתים" ומוסיקאי אלקטרוני בפני עצמו.

אוריון והחברים. פסטיבל הפסנתר 2012. צילום: יובל אראל
אוריון והחברים. פסטיבל הפסנתר 2012. צילום: יובל אראל

המופע של אוריון נחלק לכמה ריבועים מוסיקלים, הראשון, בו נטלו חלק אוריון בגיטרה וקוסטה על הפסנתר בלבד כלל ביצועים מינימליסטיים לכמה משירי אלבומו של רם – "האחרון", ללא הרכב מוסיקלי מלא ניצב אוריון אל מול הקהל ונתן את עצמו בביצועים נדירים לשירים שהפכו לסינגלים של השנה האחרונה, ביניהם נצחון 2.0, מהמ ועוד.

בריבוע המוסיקלי השני הצטרף לאוריון אסף עדן – רייסקינדר, עם מכונת הסימפולים הקטנה, אסף המופיע בדרך כלל בגפו במתכונת זו ויוצר ווריציות הנוגעות בפרשנות אחרת לכמה קטעי שירה ומוסיקה ידועים, הביא את המגע השונה שלו להוויה הנוכחית, לפני המופע, כאשר ניגשתי למוסיקאים ששהו בחצר האולם, אמרתי כי אני מקווה שרייסקינדר "ישרוף את המועדון", אני יכול להעיד שמטפורית זה התרחש, הצלילים הכל כך שמורים למועדוני שוליים איזוטריים בשולי העיר נגעו בהוויה המוסיקלית שהתרחשה באולם השמרני הזה, להערכתי, לראשונה בתולדותיו…

הריבוע השלישי חיבר את השלושה לפסנתר שעבר לשליטתו של רוגל אלפר, הבחור הקצת פרוע הזה, מנחה "הינשופים", החוזרת דרך אגב כעוף החול לתחייה בשבוע הבא בסט צילומים חיים באוזן בר, לקח את הצלילים במקצב רגוע בכמה מהשירים היותר הזויים ששמעתי בחיי, כן, רוגל הסיט את המופע והנגנים לשוליים האוונגרדים ביותר, הן מבחינת התוכן המילולי והן בבחינת השילוב המוסיקלי שיצרה הרביעיה, קטעים ישנים, של "הפה והטלפיים" – "שיר סיום", שנכתב על ידי רוגל אלפר והולחן בידי שניהם, עוד בימי להקת "הדה בושס".

זה היה רוק קיצון, זה היה נונסנס, זה היה אוונגרד בהתגלמותו, בהתגשמותו, תרבות מזוקקת ליכולות השכליות.

הריבוע האחרון, ולמעשה ההדרן של המופע נפתח באחד השירים היותר יפים שרם הלחין ועיבד, למילותיה של המשוררת דורית רביניאן – אהובתי בת החלוף, רם ביצע את השיר נטו כל כולו. לסיום ביצעו הנגנים את "לא משנה", כי באמת זה בכלל לא משנה, אם המופע מתקיים כאן בסוזן דלל, קצת יותר דרומה בפישקא, או יותר צפונה באוזןבר, כי אוריון הוא צייד, צייד שמימי, צייד צלילים, המביא את מנחתו לאוזני הקהל…

ועוד כמה רשמים מהמופע, לא יכולתי להתאפק, עדן אוריון, האח של, וחבר משכונת ילדותינו)

רותם אור, פסטיבל הפסנתר 2012. צילום: יובל אראל
רותם אור, פסטיבל הפסנתר 2012. צילום: יובל אראל

הקסם החזק של רותם אור הנו סוג אחד של מוסיקה עצמאית, בניגוד לצליליו של אוריון הנאחזים בגבול שבין הרוק המחוספס, הביקורת האקטואלית וההרמוניות המעודנות לעתים, המוסיקה של רותם אור לוקחת את המאזין לעולמות אחרים, כבר תיארתי בהזדמנות קודמת כי מדובר במוסיקה שמימית, רותם עצמה מגדירה את המוסיקה שהיא יוצרת כסוג של פולק אלקטרוני עתידני תוצרת בית, ישנם רגעים במהלך המופע של רותם, ואין זה משנה היכן הוא מתרחש, כאן בסוזן דלל, שם באוזן בר, באולם של תאטרון תמונע או בקונטיינר בנמל יפו, בהם אתה חש כי רותם והמוסיקאים המלווים אותה – רן יעקובוביץ עם סט התופים וכלי ההקשה המתענג על הנגינה, דן קרפמן המעסה את גיטרת הבס משל הייתה קונטרבס אקוסטי מעץ מייפל, דן בר יעקב בקלידים יוצאים מהמימד בו הם שוהים ועוברים למימד אחר, יותר קסום, כשמו של האלבום קסם חזק -Hard Magic , אני ארשה לעצמי לחזור אחורה ולשוב ולהשתמש בציטוט שהבאתי מאייל פדר, שכני באפרכסת – היצירה של אור היא עדינה, מרגשת, שקטה מלאה ברוך – ומקסימה.  בתור אנשי שוליים יש לנו רתיעה טבעית ממה שזוכה לחשיפה רחבה. אמנם יש לי סופט-ספוט לאינדי מהורהר וחולמני,  אבל במקרה הזה ההייפ מוצדק – היצירה של רותם אור בהחלט יוצאת דופן. היוצרת המיוחדת הזו מצליחה לבלוט מעל השאר עם שילוב של קול יפה, הפקה מהודקת והגשה לא טריוויאלית…

רותם אור, קסם בפסנתר. צילום: יובל אראל
רותם אור, קסם בפסנתר. צילום: יובל אראל

אמש, חוזרים לסטודיו A, האולם התמלא לחלוטין, מופע ישיבה, הרבה מהמוסיקאים שהגיעו לפרגן, הרבה מהקהל הקבוע של רותם שהגיע להתענג, במסגרת החדשה, הרשמית, ממסדית, מעין מטריה תרבותית בחסות העירייה, סוג של הכרה, הערב השני של הפסטיבל לא קל לעיכול, באולמות המקבילים והסמוכים מתנהלים להם מופעים בעלי חשיבות בתחום הסצנה המוסיקלית, באחד מהם נינט משיקה שירים מאלבומה החדש, החוזר לשפה העברית, מעין טרום טרום טרום בכורה, באולם אחר, ישי לוי, כוכב זמר מזרחי וותיק, מגיש מופע המהול בפסנתר, כלי נשיפה וקולו המצויין, מביא גישה אחרת לשילוב בין המיינסטרים למוסיקה המזרחית הקלה, באולם אחר ירמי קפלן מארח את אהובה עוזרי, איזה שילוב, ילד הפרא עם אחת מהאמהות המייסדות של הזמר המזרחי, וכאן בסטודיו הקטן, המשמש בשגרה לאימוני המחול, נוחתת לה רותם אור עם להקתה ומגישה את המופע המתבסס על אלבומה המהווה מסע אל תוככי הצלילים בשילוב מעניין של כלים, מקצבים והרבה סימפולים הנעטפים בשירה רכה ומלטפת.

עם תחילת המופע רותם מתיישבת ליד הפסנתר, בר יעקב אוחז בגיטרה הקלאסית, המוסיקה מתחילה עם Dear Sir, בהמשך רותם עוברת לקדמת הבמה, הפסנתר עובר לידיו של בר יעקב, רותם לסירוגין עם הגיטרה האקוסטית, האורגן והמחשב הנייד, ישנם שירים שהיא פשוט שרה נטו ללא נגינה (מלבד הנגנים…) היא מצליחה גם לשלב שיר חדש, מקווה שימצא את מקומו באלבום הבא, ציפיה להמשך היא תמיד מבורכת… את המופע שמסתיים יחסית מהר (אולי בגלל שחלמנו במהלכו, הקשבנו לצלילים ולמילים…) היא מקנחת בשיר האחרון באלבומה – We Choose Future B, שוב היא חוזרת לפסנתר, כפי שנפתח המופע כך הוא מסתיים, רותם והפסנתר בפסטיבל הפסנתר, כשיוצאים החוצה לרחבה הקטנה, נשאר טעם של עוד…

לסיומו של הערב אוכל לאמר במשפט אחד – אכן, נסיכי האינדי הכניסו את רגלם למעוז המיינסטרים התל אביבי, באיכות, בעוצמה ובאמירה נכונה, בשנה הבאה יגיעו אחריהם עוד אמני שוליים המצפים להכרה רחבה.

לחצו לצפייה בגלריית תמונות רם אוריון

https://www.facebook.com/media/set/?set=a.10151221922869654.477811.721654653&type=1

לחצו לצפייה בגלריית תמונות רותם אור

https://www.facebook.com/media/set/?set=a.10151221980809654.477818.721654653&type=1

לחצו לצפייה בגלריית תמונות קובי אשרת

https://www.facebook.com/media/set/?set=a.10151221952764654.477816.721654653&type=1

 

וידיאו

רם אוריון "האחרון" – מיקס

רם אוריון ורוגל אלפר

רותם אור

תגים

יובל אראל

הייתי שם – כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם – בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון.

לקריאה נוספת

6 תגובות

  1. אולי הבנתי לא נכון, "בתרי זוזי" אחרי רוגל כלומר ברשימת שיתופי הפעולה? אם כן, אין צורך לאשר את התגובה…

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

גם זה מעניין

Close
Back to top button
Close