דיווח מהשטח

פסטיבל תחנה מרכזית, יום או לילה…

רשמים ותובנות מפסטיבל תחנה מרכזית, 17.09.2012, א' דראש השנה התשע"ג, הבלוק, תחנה מרכזית. נכח, תיעד ומדווח – יובל אראל.

הבלוג בתחנה המרכזית. צילום: גל בזל
הבלוג בתחנה המרכזית. צילום: גל בזל

סצנת המוזיקה העצמאית בארץ כבר מזמן פרצה את גבולות השוליים וחדרה למרכז. את הסימנים אפשר למצוא בתקשורת, בחנויות התקליטים ובמיוחד במועדונים הקטנים של דרום תל אביב, אולם את האירועים הגדולים, הפסטיבלים, המכנסים את השוליים, ניתן למצוא מחוץ לעיר, רחוק רחוק, הן בדרום והן בצפון.

היוזמות שפעלו בעבר ליצור חווית שוליים תל אביבית ממושכת בדמותם של מעין פסטיבלים ליום שלם או לילות נושא מרובי הרכבים היו ונמוגו, די אם אזכיר את הלם כרך, שואו קייס 180 בפסטיבל תל אביב למוסיקה, את פסטיבל שתמעשרה וכמובן הליין לכלוך באוזן.

חבורה של תשעה צעירים, תושבי תל אביב, התאגדה כדי להוציא לפועל חלום ילדות – ליצור אירוע שיא למוסיקה, לתת במה למוסיקת השוליים היכן שהיא נוצרת, בתל אביב. על הרעיון, היוזמה וההוצאה לפועל אני מסיר את הכובע בפניהם!!!

הקבוצה שכללה חבר'ה שעסקו בהפקת פסטיבל שוליים רחבים, בסיקור הסצנה בבלוגים, בשידור רדיו, התאחדה יחד עם גופים עסקיים כאוזן השלישית ודייס מרקטינג על מנת להרים פסטיבל על גגה של התחנה המרכזית החדשה בתל אביב, הנהלת התחנה שתפה פעולה, החזון היה להפוך את הגג למתחם פסטיבל צעיר ובועט, עם כמה במות, דוכני מזון, מזכרות, מיצגים, תאטרון רחוב ועוד, כל זאת תוך שיתוף הקהילה הצעירה באמצעות מיזם תרומות.

נוצרה כאן התרחשות רצינית, שאף ראתה בראש מעייניה מעבר לחגיגת המוסיקה לצעירי תל אביב, יצירת תגמול הולם ליוצרים והמשתתפים בפסטיבל. כשנודע לי על התוכנית, עוד בשלביה הראשונים, שמחתי ואף אמרתי כי אכן הגיעה הזמן להביא את הסצנה למקומה הטבעי, האורבני, הרעיון של הפקת פסטיבל בחופשת ראש השנה על גג התחנה המרכזית נשמע לי מעניין, מאתגר ומיוחד.

מרגע שהיוזמה יצאה לדרך ליוויתי אותה באמצעות הבלוג בחשיפה מלאה ובדיווח מאירועי הפרומו שנערכו באוזן בר וברדיו תדר, בתוך כך אף נחשפתי להרכבים חדשים, צעירים ובועטים שטרם הכרתי.

1840s, במה מרכזית. צילום: יובל אראל
1840s, במה מרכזית. צילום: יובל אראל

אפשר לאמר כי די התאכזבתי כאשר הוברר כי בזמן שנפגשו נציגי ההפקה עם הרשות העירונית הועבר להם המסר כי עיריית תל אביב איננה מסכימה לקיומו של אירוע תחת כיפת השמיים ביום חג, זו אותה עירייה שאפשרה קיומם של אירועי מוסיקה ואטרקציות בהפקת גופים מסחריים ענקים דוגמת פלאפון, אוראנג' וסלקום, אירועים שבעטיים נסגרו רחובות והוקמו מתחמים חדשים בלב העיר, זו אותה עירייה שפקחיה אפשרו קיומם של פסטיבלי רחוב ספונטניים ברחוב הרב קוק ובפלורנטין, הן ביום העצמאות והן בפורים בשנים האחרונות, האם זו אותה עירייה שהנהגתה מבקשת למצוא את הדרך לליבותיהם של תושביה הצעירים?

אז מה קרה הפעם?

האם המדיניות המוכרזת כפי שהועברה אלי לפיה אין העירייה מאשרת אירועים בשבתות וחגים איננה ניתנת להתגמש? האם הייתה כאן טעות טאקטית ואסטרטגית של החבורה שיזמה את הרעיון המיוחד הזה ופנתה לעירייה בשלב האחרון של הפקת הפרוייקט? יתכן כי אם המפגש בין ההפקה לנציגי העירייה היה מתקיים בתחילת הרצת הפרוייקט, היה די זמן כדי ליצור תהודה ציבורית שתצליח לשנות את דעתה של העירייה, כפי שהתרחש באירועי לילה לבן – "רעש לבן", נושא תשלום כספי ללהקות המתחילות…

אכן שאלות רבות עולות, אולם בסופו של דבר התשובה שנתנה ואפשרה את קיומו של הפסטיבל אם כי במתכונת שונה הייתה הסכמת בעלי מועדון הבלוק השוכן בתחנה המרכזית לאפשר את השימוש במתחם וקיום הפסטיבל בתוכו, זהו אותו מועדון שמכיל לילות אירוח של תקליטנים מחו"ל לצד מופעי אלקטרוניקה ודאנס, המועדון שבערב החג ארח מסיבה ובלילה הראשון של השנה העברית החדשה מארח מסיבה נוספת הקצה את מתחמו מהשעה 11:00 ועד 22:00 כדי לארח כשבע מאות צעירים מתל אביב וסביבתה הקרובה בפסטיבל תחנה מרכזית.

בנדיקט, במת התחנה. צילום: יובל אראל
בנדיקט, במת התחנה. צילום: יובל אראל

אז מה היה לנו?

מאות הצעירים שהגיעו למתחם הפסטיבל, נפגשו בחברת האבטחה של המועדון, עברו בדיקות מדוקדקות ונאסר עליהם להיכנס למתחם עם בקבוקי שתיה, לא אלכוהול, אני מדבר על בקבוקי מים, לכו תתווכחו עם הבריונים בחולצות השחורות.. אין ספק, המועדון הצליח בגישתו העסקית להפעיל את עמדות הברים שלו לרווחת הקהל שחשב כי בפסטיבל שכזה יוכל לרכוש שתיה במחירים העממיים הנהוגים במקומות כאוגנדה, איפיג'יבי, צימר ושאר מועדוני מוסיקת שוליים עצמאית עממית…מחירים עממיים לא היו, הייתה זו נקודה שהעיבה במעט על האווירה, שכללה מסדרונות מפותלים ושחור שחור שחור, אותו ניסו המארגנים לשבור הן ביצירת מתחם רביצה ודוכנים בחלק מהמסדרון שמחוץ למועדון שתוחם בשטיחים ופופים והן בכמה עבודות ומיצגי אומנות שפוזרו במועדון.

רמירז, במה מרכזית. צילום: יובל אראל
רמירז, במה מרכזית. צילום: יובל אראל

אבל אתקדם כעת לתחום המוסיקלי, הפסטיבל כלל שלושה מתחמים עיקריים, במה מרכזית בה התקיימו הופעות של s1840, סאן טיילור, 1:1, אנג'לסי, רומן אמפייר, עוזי רמירז, כל החתיכים אצלי, אלקטריק זו, אקולקטיב, צנזורה וזאב טנא, פנקנשטיין, אומללה וטייני פיגרז לצד במת התחנה שנוהלה בידי צוות ריהאב ריאליטי סנטר ובמסגרתה התקיימו הופעות, חלקן אינטימיות, חלקן בועטות של בנדיקט,, וועדת חריגים, דונקי זון, בלה טר, ליירז, סוליד פאונדשיין, סוואג' דטקטיבס, יהוא ירון, לירון עמרם, סדיל וקוואמי, קראנץ', רותם אור, קומפיוטר קאמפ, שעלת נפוצה, גרייט משין, רייסקינדר ואחד יותר מידי. בחדרון נוסף התחלפו תקליטנים שנתנו את המוסיקה לריקודים, בניהול הדלי ומיכהטרוניקס.

אני ממש לא מתכוון לנתח ולהתייחס להופעות, כן, היו פה ושם בעיות סאונד, היו כמה מופעים שהיה בהם צפוף ולא כולם נהנו ממראה המוסיקאים על הבמה, אבל ראוי לציין כי אחרי דיליי של שעות הבוקר (כצפוי, תל אביב…) הלו"ז רץ ללא כל בעיות, וההפסקות בין מופע למשנהו היו קצרות ביותר, הקהל זרם ממתחם אחד לשני ולא היו לו רגעים מתים בפעילות.

בלה טר, במת התחנה. צילום: יובל אראל
בלה טר, במת התחנה. צילום: יובל אראל

כן, שוב אציין כי למרות כל המכשולים שאת חלקם ציינתי, ולמרות חבלי לידה של פרוייקט ראשוני החלום התממש, אמנם לא במלואו, אבל אפשר לאמר כי מאות הצעירים של תל אביב שהגיעו הציבו אמירה חד משמעית, תל אביב היא עיר של תרבות ומוסיקה עצמאית, זו אמירה שקברניטי העיר הזו חייבים לקחת בחשבון, הצעירים האלו הם תושבי הקבע הבאים של העיר…

כל החתיכים אצלי, הבמה המרכזית. צילום: יובל אראל
כל החתיכים אצלי, הבמה המרכזית. צילום: יובל אראל

הערה: אישית לא החזקתי מעמד לכל אורך הפסטיבל, נאלצתי לצאת להפסקה בשעות אחר הצהריים המאוחרות והרגליים והגב כבר אמרו את שלהם, הי חבר, מספיק עם החושך, תשאר אתנו כאן, בבית…המשכתי לעקוב אחר המתרחש באמצעות חברים בשטח, תודה לכם.

לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהפסטיבל

https://www.facebook.com/media/set/?set=a.10151144538519654.464677.721654653&type=1&l=b6c53ad35b

וידיאו – תקציר מהמופעים שצפיתי בהם

 

תגים

יובל אראל

הייתי שם – כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם – בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון.

לקריאה נוספת

5 תגובות

  1. ותל אביב איננה ירושלים, בני ברק או עמנואל, מבלי לפגוע בקדושתם למי שחש כך, שבת או חג יהודי הנם לצורך הדיון כאן אך ורק תירוצים, העניין הוא הסלקטיביות של העירייה – ארועים רבים מתקיימים תחת כיפת השמיים בימי שבת וחג בחסות עיריית תל אביב, אירועים שיוצרים אי נוחות לתושבים או אוכלוסיות מסויימות, אין התאמה בין הסלוגן "עיר ללא הפסקה" לבין מדיניות סלקטיבית של המנגנון העירוני..

    1. אני איתך בזה, תל אביב צריכה להיות יוצאת מן הכלל ולפעול גם בשבת (תחבורה ציבורית, פסטיבלים למיניהם וכו') אבל אתה לא יכול להגיד שעיריית תל אביב לא הייתה עקבית. זה לא האירוע היחיד שלא התרחש בחוץ בגלל חג.

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

Back to top button
Close