ביום חגם של הפועלים, האחד במאי, השיקו חברי ההרכב המלנכולי, קטב מרירי, את אלבומם האחרון, אלבום המוקדש כולו לשמונה משיריה של לאה גולדברג, מי שהיתה ועודנה אחת המשוררות הייחודיות והמעצבות רוח ותקופה באמנות והמורשת של המאה העשרים בימי תולדות העם היהודי בציון.
קטב על שום מה? זהוא שמו המפורש של קֶטֶב מְרִירִי, הלא הוא שד המוזכר באגדה ובהלכה, במקורות האמונה והדת היהודית
הביטוי "קטב מרירי" מופיע פעם אחת במקרא – בשירת האזינו שבספר דברים: "מְזֵי רָעָב וּלְחֻמֵי רֶשֶׁף וְקֶטֶב מְרִירִי וְשֶׁן-בְּהֵמֹת אֲשַׁלַּח-בָּם עִם-חֲמַת זֹחֲלֵי עָפָר" (דברים, לב כד). המילה קֶטֶב נקרית פעמיים נוספות במקרא, ומשמעותה היסודית היא "חורבן". בהקשרים שבהם היא מופיעה נראה שהיא רומזת בעקיפין גם לישות דמונית שנשאה שם זה. מְרִירִי היא מילה יחידאית, ורגילים לגוזרה מן השורש מר"ר, כך שמשמעות הצירוף היא כנראה על "חורבן מר".[1] על פי פסוק זה מוזכר קטב מרירי כמזיק במסכת ברכות (ה, א).
גם אלו העוסקים בתיאורו על פני האדמה לא מיטיבים עם הקוראים – רבי יוחנן וריש לקיש (רשב"ל) עוסקים בתיאורו: "ר' יוחנן אמר כולו מלא עינים קליפות קליפות ושערות שערות, ורשב"ל אמר עין אחת נתונה על לבו וכל מי שרואה אותה אין לו חיים מעולם… וכל מי שרואה אותו נופל ומת" ובמדרש תנחומא (נשא כג) מוסיפים: "שכל מי שרואה אותו אין לו חיים בעולם – בין בהמה בין אדם בין חיה. כיצד עשוי: ראשו דומה לעגל וקרן אחת יוצאה בין מצחו והוא עשוי אפסיין".
גם בשולחן ערוך מזהירי מפניו – "צריך ליזהר מי"ז בתמוז עד ט' באב שלא לילך יחידי מד' שעות עד ט' שעות [=בשעות הצהריים] משום שבהם קטב מרירי שולט" גם הרב עובדיה יוסף מבאר כי בהתאם לסעיף ב"שולחן ערוך" – "בימים האלה לא יילך אדם בין השמש לצל, שם שולט קטב מרירי, שד כזה, מלא עיניים, מי שרואה אותו נופל ומת". עוד מפליג בתיאורו "כולו מלא עיניים, קליפות קליפות ושערות שערות". גם אברהם שלונסקי מפרש בתרגומו למחזה "המלך ליר" לוויליאם שייקספיר כי קטב מרירי מופיע במערכה א' כדמות המפיצה קללות ומטשטשת חושים.
לעומתו של השד הנוראי הזה ניצבת דמותה של לאה גולדברג, הנחשבת כאחת מגדולי המשוררים העבריים בעת החדשה, סופרת מבוגרים וילדים, מתרגמת, מבקרת וחוקרת ספרות, כלת פרס ישראל לספרות לשנת 1970. פרופסור לספרות השוואתית באוניברסיטה העברית בירושלים.
לאה גולדברג נולדה בשנת 1911 בקניגסברג שבמחוז פרוסיה המזרחית של גרמניה, למדה פילוסופיה ושפות שמיות באוניברסיטאות קובנה, ברלין ובון. בתום לימודיה חזרה לליטא, שם עסקה בהוראת הספרות בגימנסיה העברית בעיר ראסיין ונמנתה עם חברי קבוצת הסופרים "פֶּתח".
עם הגעתה לארץ ב-1935 בסיועו של אברהם שלונסקי חברה לאה גולדברג לחוג "יחדיו" של אלתרמן ושלונסקי. בשנה זו יצא לאור ספר שיריה הראשון, "טבעות עשן", ובו התפרסמו, בין היתר, השירים "לתמונת אמא" ו"ימים לבנים" (שלימים הלחין שלמה יידוב). בראש יצירותיה עמדו ספרי ילדים רבים ואהובים, כמו "ידידי מרחוב ארנון", "מה עושות האילות" ו"המפוזר מכפר אז"ר". שירתה מעולם לא היתה מגוייסת לפאר את המפעל הציוני דוגמת בני דורה, אלא עסקו במישור האישי.
לא מעט מהמוסיקאים בארץ אמצו את שיריה כחומר גלם באלבומיהם וכך זכתה לעדנה מחודשת בדמות משוררת לאומית שאיננה לאומנית.
חברי ההרכב המוסיקלי קטב מרירי, שהנו מעין הרכב מוזיקה ניסיונית ישראלי, המתמקד בהלחנה וביצוע של שירי משוררים, לצד יצירות אינסטרומנטליות אבסטרקטיות. שמם אכן לקוח מהמקורות על אותו שד נורא…
ההרכב הוקם בשנת 2008 בתל אביב על ידי חיים רחמני, שי לוינשטיין ויהוא ירון ופועל במסגרת קבוצת גושפנקא.
בחודש מאי 2008 יצא לאור אלבום הבכורה של חברי קטב מרירי. חמישה קטעים אינסטרומנטליים באלבום הוקדשו לדמויות מההיסטוריה היהודית – ולטר בנימין, יעקב פרנק, פרנץ רוזנצווייג, רוזה לוקסמבורג ועמנואל לוינס ושני שירים למילותיהם של המשורר הסרבי וסקו פופה והמשורר הישראלי יאיר הורביץ.
בשנת 2009 לצורך הקלטת גרסת כיסוי לשירם של נתן אלתרמן וסשה ארגוב "את הלילה שלך מרגיעים", הצטרפה ללהקה המתופפת ונגנית כלי ההקשה קרן פנפימון-זהבי.
בתחילת פברואר 2010 יצא לאור אלבומם השני "על חורבות האביב" ובו שירים מאת המשוררים יונה וולך, ישראל פנקס, ט. כרמי, ורוני סומק.
בשנת 2011 יצא לאור אלבומם השלישי "קסמים לסבל" ובו שירים מאת המשוררים יאיר הורביץ, רחל חלפי, ט. כרמי, נתן זך ומאיר ויזלטיר.
עתה, בתחילת חודש מאי 2012 הושק אלבומם הרביעי "באלה הימים" המוקדש כל כולו לשיריה של לאה גולדברג.
שמו של האלבום לקוח מתוך שורה בשיר הראשון בספר השירה הראשון באסופת השירים הראשונה בשם טַבְּעוֹת עָשָׁן, המהווה את ספר הביכורים של לאה גולדברג, שנדפס בשנת עלייתה ארצה, 1935.
טַבְּעוֹת עָשָׁן
מילים: לאה גולדברג
לחן: חיים רומני
הפקה מוזיקלית: שי לוינשטיין
עיבודים: קטב מרירי, רונן חג'ג'
צֵל טַבְּעוֹת-הֶעָשָׁן עַל הַקִּיר
עָף אֶל עֶדְנַת וִילָאוֹת.
הַשָּׁעוֹן מִסְתַּכֵּל בִּי וְאֵינֶנּוּ מַכִּיר
אֶת פָּנַי שֶׁשָּׁקְטוּ מְאֹד.
גַּבּוֹת מְחוֹגִים מוּרָמוֹת וּתְמֵהוֹת
שׁוֹאֲלוֹת: "הַאַתְּ הִיא? הַאַתְּ?
הַאִם לֹא רָצִית בְּשִׁנַּיִם קֵהוֹת
לְכַרְסֵם יְגוֹן-מָחֳרָת?"
שֶׁקֶט זֶה הָרוֹבֵץ כְּחָתוּל לְרַגְלַי,
בָּא אֵלַי בְּטָעוּת וַיִּישָׁן,
וְצִלּוֹ מְחַיֵּךְ לִי מֵאַרְבַּעַת כְּתָלַי
מִמְּעוּף טַבְּעוֹת הֶעָשָׁן
יֵשׁ רֵיחַ פְּרִי נִרְקָב לְאֵלֶּה הַיָּמִים,
כִּבְדֵי דִמְעָה וַעֲטוּפֵי שַׁלֶּכֶת,
מֵאֲחוֹרֵי עָבִים חוֹלֵי-גְשָׁמִים
קָפְאָה בְּקֹר-יֵאוּשׁ הַיָּד הַמְבָרֶכֶת.
וְרוּחַ מַרְעִידָה דַלְתוֹת הַזִּכָּרוֹן,
פּוֹתַחַת וְסוֹגְרָה אֶת עִזְבוֹנוֹת הַתֹּהוּ,
וְאֶל בְּתוּלֵי-הַנְּיָר נִמְשָׁךְ הָעִפָּרוֹן
לִכְתּוֹב תְּפִלַּת-שִׁכְחָה, שֶׁלֹּא תָבִיא מַרְגּוֹעַ.
יֵשׁ חֲלוֹמוֹת-דְּמָמָה בְּאֵלֶּה הַלֵּילוֹת,
סוּמִים כִּוְלַד חַיָּה נִדּוֹן לְמַאֲכֶלֶת,
וּבַבְּקָרִים עַל פֶּצַע חֲשֵׁכָה
תּוֹלַעַת-אוֹר לַחָה זוֹחֶלֶת.
