דיווח מהשטח

איתי פרל חוזר הביתה, לתל אביב…

מופע חזרה לתל אביב, איתי פרל, בלוז עברי, קפה ביאליק 06.01.2012 ליל שישי, היה טעים לאוזניים. אלכוהול בבטן, הגיע, שמע, ראה, צילם ומספר – יובל אראל.

איתי פרל, מסע בלוז עברי, קפה ביאליק. צילום: יובל אראל
איתי פרל, מסע בלוז עברי, קפה ביאליק. צילום: יובל אראל

איתי פרל, יליד צפת, הוא זמר, פזמונאי, מלחין, מפיק ומעבד מוזיקלי, בוגר בית הספר למוזיקה "רימון". בשנת 2005 השיק את אלבום הבכורה שלו, "בנות" שהיה עשיר בכלי נשיפה, ובאפריל 2008 יצא אלבומו השני "מים מתחת לגשר" שעסק בלבטי המהגר הצעיר לתל אביב. בשנת 2010 הושק "הנה באתי הביתה", אלבום משותף עם דנה ברגר. עתה, שנה אחרי שהוציא את האלבום המשותף שזכה להצלחה גדולה וביקורת מהללות, פונה איתי למחוזות הבלוז.

לפני כחודשיים יצא איתי פרל, למסע מוזיקלי ברחבי ישראל, מסע בלוז. את המסע התחיל איתי בבוקר ה – 02.11.2011 עת עזב את ביתו התל אביבי והדרים לנגב ולערבה. משם המשיך לצפון הארץ וסך הכל הופיע בלא פחות מ – 30 מקומות ברחבי הארץ, ביניהם – קיבוץ צאלים, מצפה רמון, עזוז, אילת, קיבוץ שובל, קיבוץ יהל, דימונה, עידן, ערד, גדרה, באר שבע, אשדוד, מודיעין, ירושלים, רמת ישי, קיבוץ יראון, להבות חביבה, נתניה, מוזיאון תל אביב, דגניה ב’, בית ינאי, חיפה, מנוף, כליל, כפר סאלד וצפת, איתי הציג במהלך המסע את שירי האלבום שבדרך – אלבום הבלוז העברי הראשון.

פרסומת

המסע הסתיים אמש, 06.01.2012, במופע חזרה לעיר הגדולה, בקפה ביאליק הקטן והאינטימי.

את איתי פגשתי לראשונה ממש בתחילת המסע בעת שהתארח במפגש במשרדה של מורן פז, שם סיפר בקצרה על המסע שהוא עורך וכן ניגן שניים משירי אלבומו החדש.

איתי פרל, קפה ביאליק, סיום מסע. צילום: יובל אראל
איתי פרל, קפה ביאליק, סיום מסע. צילום: יובל אראל

במהלך המסע שערך איתי הוא העלה רשמים בבלוג אותו פרסם באתר מעריב, הנה כמה ציטוטים העשויים לשפוך קצת אור שמש על איתי והמוסיקה שלו…

פרסומת

הרעיון לצאת למסע הבלוז ברחבי הארץ נולד במהלך מפגש של איתי עם המנהלת האמנותית שלו גלית וולף, כך מספר איתי –  עוד קפה לשנינו ואני שולף, כבדרך אגב, כמעט בביטול, רעיון ישן שהיה מקופל בין פתקאות מדובללות באותה מגירת החמצות. זה התחיל משבוע במדבר, להיזרק באיזה קיבוץ בדרום במשך שבוע תמורת הופעה בפאב הקיבוצי בשישי בערב. להתכנס לתוך עצמי ולכתוב, אבל שוב הייתה חסרה לי התנועה.

אני ממשיך לזרוק רעיונות "מה אם אני נכנס לאוטו ופשוט עובר מפאב לפאב, מקיבוץ לקיבוץ ומעיר לעיר בארץ, עם הופעת יחיד שלי, שהיא כבר משופשפת ובנויה היטב. רק אני וגיטרה, חודש… אפילו חודשיים." יש בזה את התנועה, את הבקרים הלא צפויים, את הניתוק מהעיר המודדת אותך בסרגליה.

איתי ממשיך ומספר על חוויותיו, על מופעים בצל ירי הטילים בדרום, על משבר אמצע מסע שפקדו בצפון במרום רמת הגולן, על אווירת הקודש בירושלים הגורמת לו לחשוב על העתיד, להגות על ההווה ולברוח שוב אל הצפון המוכר, על הופעה בעיר הנמל חיפה, 40 איש הגיעו להופעה, 20 מתוכם השירו מבט אל הבמה, השאר נותרו עמומים – השאלה היא האם נוצר קשר בין המוזיקאי על הבמה והקהל שבא לשמוע אותו. עד שיקבל את התשובה, איתי פרל אסיר תודה – על המסע, המקומות, המוזיקה ועל הציפייה לראות מה יקרה מחר…

איתי מסכם את המסע ומספרמוזר לי מאד לחזור. כי תמיד הייתי נווד, עוד בילדותי אבא שלי היה קורא לי "בדואי". תמיד הרגשתי שאני בא מאי שם ואני פה רק עכשיו. ובדרך כלל היה לי טוב כשהייתי בתנועה. מאז שהשתחררתי מהצבא אני מדבר על הטיול הגדול, במזרח או בדרום אמריקה, באוטו מחוף לחוף בארצות הברית או עם גיטרה ברציפי רכבת תחתית באירופה. אבל בער בי יותר הרצון לעשות מוזיקה. ותל אביב הייתה ועודנה בשבילי ארץ אינסופית של עשייה והגשמה.

איתי פרל, אביב בן עזרא, קפה ביאליק. צילום: יובל אראל
איתי פרל, אביב בן עזרא, קפה ביאליק. צילום: יובל אראל

אמש בקפה ביאליק, מקום קטן ואינטימי המהווה בית חימום למופעי אחד על אחד לשורה ארוכה של אמנים הבוחרים בקהל מצומצם להופיע בפניו, באווירת מועדון יין ושיכר על שלל הקולות ושכשוכי הבקבוקים והכוסות, אחרי שעה ארוכה מאז נפתחו הדלתות ועד תחילתו של המופע, שהות ארוכה להערות משקאות, עולה איתי לבמה הצרה והנמוכה של הקפה ומתחיל במסע מקומי למחוזות הבלוז, איתי משלב את הנגינה והשירה במקצבי הבלוז השורשי עם קטעי סיפור קצרצרים, כמה רשמים מהמסע הארוך, אנקדוטות שונות, בין לבין הוא יודע גם להטיב עם הטיפה המרה וגמע כמה וכמה צ'ייסרים בין בירה לבירה, על התחביב הזה אמר לקראת סוף המופע "מה רע להיות באלכסון…".

אבל לעניינינו, איתי הוא מוסיקאי מעולה, המשימה שנטל על עצמו להיכנס לעולם הבלוז, ועוד בעברית, הוכתרה בהצלחה, הקצב, הגיטרה, פעם אקוסטית קלאסית ופעם אקוסטית למחצה, השירה המדודה על פי טון המנגינות, התמלילים, כולם כאחד הפכו למקשת קצב אמריקאי אולד סקול קלאסי, מחזירים אותך לוודסטוק, לשנות השישים, להרכבי ואמני הבלוז השורשי מעבר לאוקיינוס, אך יחד עם זאת בסיפורים מקומיים, בשפתינו, האחרון שהתעסק בכך היה דני ליטני, נראה לי שאיתי פרל יכול בשקט לאיים על ההגמוניה הזו.

במהלך המופע מעלה איתי שוס חדש, הוא שולף פנקס רשימות מכיסו, מצרף עיפרון ומבקש מהקהל להעביר את הדפים ביניהם ולרשום בקשות לשירים, רובו של הקהל הם חבריו, במסגרות עבודה שונות או בכלל, הצעירים שלידי מדקלמים את מילות השירים עוד לפני שהושרו..שליטה, הפנקס חוזר לבמה ואיתי מזמין את מבקשי השירים איש איש בתורו ולפני ביצוע הבקשה להרים עימו צ'ייסר לחיים, כעת הוא מצהיר, יש כאן dude אחד, שאני מכיר, אביב בן עזרא, אביב, שבעצמו עומד כעת לקראת השקת אלבום, שכבר הצהיר שגיבור המוסיקה שלו הוא ג'ימי הנדריקס מצטרף כעת לביצוע אחד השירים של איתי על תל אביב – "בנות בבטן", הם טוחנים גיטרות בקצב, איתי ואביב משתפים פעולה בשיר "כבלים" הכלול באוסף "צוזאמן" שיושק באוזן בר בתאריך 11.01.2012, כדאי להגיע.

איתי פרל, תמר אייזנמן, קפה ביאליק. צילום: יובל אראל
איתי פרל, תמר אייזנמן, קפה ביאליק. צילום: יובל אראל

לקראת הסוף איתי יורד מהבמה הישר לקהל, הוא כולו חיוכים, עכשיו הוא מנגן את "בטטות" היישר מאלבומו הראשון, האווירה בקפה ביאליק כבבית מרזח שמח ועולץ. את המופע המיוחד הזה חותם איתי בקריאה לתמר, האם תמר נמצאת כאן, האם מתחשק לה לנגן? וכן תמר מגיעה, תמר אייזנמן, הלוקחת חלק באחד משירי אלבומו שבדרך, השיר "אין לאן ללכת".

האמת שיש לאן – תרשמו לכם את התאריך 21.03.2012 מועדון הבארבי, איתי פרל והרבה חברים במופע חגיגי לרגל השקת אלבום הבלוז.

לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהמופע

https://www.facebook.com/media/set/?set=a.10150501987004654.389743.721654653&type=1&l=5884da6cad

ותזכורת – מפגש עם איתי פרל במשרדי מורן פז יח"צ

יובל אראל

הייתי שם – כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם – בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון.

לקריאה נוספת

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

Back to top button
%d בלוגרים אהבו את זה: