דיווח מהשטח

תומר בן אפריים

כתבה שניה שלי – ביקורת הופעה, עם תמונות וקטעי ווידיאו, התפרסמה לראשונה אצל "השרת העיוור" כאן:

http://www.hasharat.co.il/html/live_22532.php

תומר בן אפריים – אוזןבר, 1.6.10

ערב שלישי במתחם ההופעות של האוזן בר, בחוץ התקשורת עוד עוסקת ולועסת את הפרשה הימית מכל צדדיה ועל שלל פירושיה, כאן, באולם האפלולי, כמה עשרות אנשים שכבר עברו את העשור השלישי לחייהם תופסים מקום על הכסאות המסודרים בשורות אל מול בימת המועדון.

קשה לנתק את המציאות היומית הלחוצה, דחוסה ומעלה שאלות מהערב האמור לתת פורקן לחושים ומנוחה מעמל היום, כך מתחיל המופע, תומר בן אפרים, משורר ומבצע – סינגרסונגרייטר, עולה על הבמה ומתחיל בפריטה על הגיטרה, לאט לאט המילים מתנגנות "אולי זה נגמר, היום זה המחר. אפשר לאסוף את כל מה שנשאר, לסגור בבקבוק,לזרוק אל הים…" ומסתיים בבית – "ונזכור בתעתוע איך בבתולות עם הטורייה האויב תקע שברייה. אולי זה נגמר, עכשיו המחר, אולי זה נגמר, הן אפשר, אולי זה נגמר, היום זה המחר".

כך הן מילותיו של השיר – 'אולי זה נגמר' מתוך אלבומו "עולם מושלם" ותומר מוסיף הצהרה משלו – שאו ציונה נס ודגל, דגל מחנה יהודה…מאוחר יותר יאמר לי : "אני אוסף מילים, חלקי משפטים". תומר: " איזה כיף, כמו בקולנוע, אני הסרט, כיף…" מחיאות כפיים. תומר: "טוב. מזמן לא ראיתם הופעה ככה, נכון? אתם חייבים להודות. טוב. פתחנו עם שיר שמחוייב פשוט, שלרגע, לא התכוונתי לפתוח איתו אבל זה יכול להיות גם שיר סיום.."

תומר ממשיך בלקט שירים מתוך אלבומו החדש "בצילה של הפצצה" – 'הצרה הזאת', אפשר ממש להתמוגג לצלילי הגיטרה האקוסטית המתמזגים ונשפכים בין אצבעותיו אל תוך המילים "במדרון חלקלק לא נשאר יותר במה להיאחז…" והשיר כמו כפפה ליד מתאים את עצמו לאקטואליה היומית "… אם רק אפשר היה לשכוח איך שקעתי עד צוואר בצרה הזאת…כן כן בצרה הזאת…". והאקטואליה לא נעלמת מהערב העדין והמלודי האמור להתרחש באזני הקהל "קח לך את ההפוגות המופלאות…" כך נפתח שירו 'תדריך' מאותו אלבום.


כלי הנגינה הניצבים מאחורי תומר על הבמה הקטנה של האוזן אינם נשארים מיותמים יותר, תומר מזמין את מיכאל מבורך להצטרף אליו לדואט גיטרות בשיר 'בפרטים הקטנים' השיר החביב ביותר על תומר מהאלבום, "תמיד אמרו שאלוהים נמצא בפרטים הקטנים".

חברי ההרכב המלווה את תומר עולים לבמה, אילן טננבאום על התופים, איתי שטרוד בבאס ולאחר כמה רעשי לוואי של חוסר תיאום וכיוון מוקדם על הבמה ההופעה עולה מדרגה – ההרכב פותח בשיר 'הדרך פרושה מאחור'. המילים, אוי המילים, תומר מעביר לקהל המאזינים את המסר כי למרות כל ההישגים, הפסגות, אל לנו לשכוח כי הכל כבר מאחור, "הכל עובר חביבי, נופל ונושר חביבי…" שיר מחאה נוקב…האם חביבי הוא ביבי?

תומר ממשיך בשיח עם הקהל: האלבום נקרא "בצילה של הפצצה" וכשיש פצצות צריך מחסה ואני אשיר לכם את השיר 'מחסה', שיר נוסף נוקב במילותיו, בין השורות עולה געגוע לימים אחרים, לימים שלפני הרביעי לנובמבר 1995, כן, הוא מרמז בשירו על האיש ההוא…לוקח, דוגם בהשאלה משיר אחר את הכמיהה ליצחק רבין ולחזון השלום, מילותיו מספרות על חוסר כיוון, על איבוד דרך. "מה נעשה מה נעשה איך להמשיך בלי האיש הזה", וכמובן הכל עטוף במנגינה קצבית.


משיר לשיר ולפתע תומר מזמין לבמה את האיש והמשקפיים, אסף בילט, על מנת להצטרף לנגנים ולבצע את שירו 'חיפשתי אותך בגוגל', השיר הפאנק משהו מעלה את המקצבים הקופצניים לאתנחתא במופע. תומר חוזר לבמה הקטנה והצפופה, שיר רודף שיר, הזמן חולף וההופעה עוד מעט תמה. הנגנים יורדים ותומר מזמין את אילן טננבאום להישאר ולשמור על הקצב.

יותר משהקהל מבקש להאזין, תומר מבקש להשמיע, המופע תם, תומר מניח את הגיטרה ומודה לצופים, תודה רבה, תודה שבאתם….

הרגשתי באוויר איזושהי הרגשת פספוס, ולא, אין לי טענות כלל לתומר, להפקה, לצוות שעמל מסביב למופע, לצוות של האוזן המרים מופעים מעולים. לא, אני חש שאמן כמו תומר חייב לקבל במה רחבה נוספת, חייב לצאת מסצינת האינדי של תל אביב, ממעגל הקסמים של פחות ממניין מועדונים המארחים הופעות איכותיות בעיר, הקהל זקוק לתומר, הקהל זקוק לשמוע את שיריו, הקהל זקוק לערך המוסף הנובע מהחשיבה החכמה שמאחורי המילים המתחברות, שמאחורי הצלילים העוטפים את המסרים הנוקבים.

תנו לתומר במות נוספות, תנו לתומר במות גדולות. הוא חייב להעביר את המסר.

מעבר לכתבה עצמה פרסמתי עוד שני קטעי ווידיאו מההופעה הזו:

וכמו כן ניתן לצפות בגלריית תמונות מלאה מההופעה:

http://www.flickr.com/photos/tlvcops/sets/72157624187468716/

תגים
הצג עוד

יובל אראל

הייתי שם – כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם – בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון.

לקריאה נוספת

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

גם זה מעניין

Close
Back to top button
Close