אל טוניק קלוניק נחשפתי לראשונה בשלהי הקיץ האחרון, אוקטובר יבש בדרום המאובק – פסטיבל אינדינגב 2018, יותר מ-30 הופעות צילמתי באותו סופ"ש, אבל טוניק קלוניק היו אלו שגנבו את ההצגה.
צהריי שישי, הבמה הפחות גדולה, חם ודביק גם מתחת לצלונית ולשפריצים של המים, זו שעה של מנוחה בפסטיבל, אוגרים כוחות לקראת הערב העמוס כל טוב אבל כמה דקות לתוך ההופעה ופתאום הרחבה מלאה, משהו משאיר אותנו במקום, קצת מוזר מה שקורה שם על הבמה, מוזר ומסקרן בו זמנית, שירי כאב וייאוש מוגשים בסוג של קברט רוק ססגוני מרובה משתתפים, אופיר בן שמעון סולן הלהקה במעיל ארוך אדום בוהק, משקפי שמש עקומים ושיער בסטייל "עכשיו קמתי" מלווה בג'קי המאממת ומירב דגן בקידמת הבמה על תקן זמרות ליווי / מפריחות בועות / רקדניות, מאחוריהן בקסדת קורקינט זהובה וגיטרת בס – דור היינטר, בצידה השני של הבמה עם תספורת בארבי משודרגת וגיטרה – נילי פינק ואחרון איתי חמודי על התופים במקצב וודו מהפנט.
אחרי כמה שירים כבר הפכתי חבר קרוב של טוניק קלוניק בפייסבוק, עוקב אחרי פוסטים, קליפים, וגם שמועות על אלבום ראשון, כמה חודשים אחר כך ואנחנו סוף סוף עם הופעת השקה חגיגית לאלבום הבכורה "הביתה כבר", מועדון הבסקולה הדרום תל אביבי, מתחילים.
את הערב פתחו D.R.Y שגם הם שלעצמם תופעה לא קטנה, שלישיה המורכבת מדימטרי פוליקוב הסולן, רן נחמיאס על צ'לו אקוסטי ואיתי סנדובסקי על התופים, בלי גיטרות, קלידים או אמצעים אחרים החלל של הבסקולה התמלא בצלילים שיימנים אפלים, זה התחיל עמום והלך והתגבר עם כל שיר שעבר עד שלקראת הסוף הכישוף הפך לרוק כבד ומשם נעצר בדממה. בהחלט בחירה מוצלחת לערב דרמתי לא פחות.
בחצי שנה האחרונה הספיקו טוניק קלוניק לסיים את טרילוגיית העצב, שלושה קליפים לסינגלים "כל העצב הזה", "אהבה אמיתית" והאחרון שחתם את הטרילוגיה – "ריגרסייה", אופיר בן שמעון תרם את הניסיון שלו כבמאי קליפים ב"בלקוני" ויצר תסריט העוקב בכל שיר אחר אדם אחר אשר אינו מאושר מחייו. תחילת מרץ ואחרי שלושה סינגלים יצא כאמור האלבום הראשון של טוניק קלוניק "הביתה כבר" אותו הפיק אוראל תמוז שגם התארח כגיטריסט בהופעת ההשקה הערב.
עשן ממלא את במת הבסקולה, התאורה הכחולה עוטפת את המקום, כוכבים לבנים ענקיים תלויים מהתקרה ועל הקיר מניפת רגליים מרשימה, מתחילים עם "עזבתי אותך כשאת עזבת אותי" וכבר משם השיר מבינים שהעצב לא נשאר רק בגבול הטרילוגיה, אבל לא שכולנו באנו להיות עצובים וכנראה זה גם הקטע בעצב של בן שמעון, הוא מסכם לנו את שורשי הבעיה בפשטות וישירות וכך במהירות נוצרת אצלנו הבנה והזדהות, משם אפשר לעבור לשלב הבא, ההתמודדות היום יומית.
השיר השני "כל העצב הזה" כבר שם את אופיר בכותנת משוגעים, לזה קדם זינוק מהיר אל הקהל, פוגו עצמי ואז התמוטטות על הרצפה, החליפה היא כנראה צעד הכרחי, כפות נגרר אל כסא במרכז הבמה מצדדיו רקדניות בבגד גוף מטלי (Re-search להכשרת רקדנים) וההופעה הופכת להיות קברט חי אבל הרבה יותר הזוי. "מה אני אעשה עם כל העצב הזה שנשאר לי מפעם בתוך החזה…", זה העצב שלא משתחרר גם אם הכל מבחוץ נוצץ זוהר ושמח (ובגוון מטלי).
אנחנו ממשיכים הלאה, הרקדניות פורשות למפלסים בצידי הבמה כשהן ממשיכות בתנועות מחול מודרני משולב באביזרים שהוכנו מראש (נכון שאנחנו לא בני 6 אבל ממש אהבנו את אקדחי הבועות), על הבמה הקברט נמשך, מירב דגן, רקדנית במקצועה וגם מורה במרכז Re-search שילבה אל תוך המופע כולו קטעי מחול, תנועה וקרקס, כל שיר קיבל את הצבע שלו ונהייה יותר מוחשי, אנחנו בציפייה מה יקרה בשיר הבא.
וכמו כל הופעת השקת אלבום חגיגית יש גם מקום לאורחים חגיגיים, מלבדו של אוראל תמוז עלה ראשון על הבמה זאב טנא, מוותיקי זמרי המחאה והאינדי הישראלי (איפה טעינו – אושיק לוי), השיר הראשון של טוניק קלוניק "שלד גוף", ואחריו "חתול שחור" המפורסם של זאב טנא, שני ביצועים מרגשים מלאי תשוקה וכוונות.
האורחת השנייה איה זהבי פייגלין ושוב שני שירים שהראשון ביניהם של טוניק קלוניק "כל אחד יושב לבד" והשני "ברלין" של איה, וכמו תמיד שאיה עולה לבמה זה חייב להיות סוחף ועוצמתי. כמו טוניק קלוניק גם איה זהבי פייגלין תוקפת בישירות את המציאות הפחות משמחת (או פשוט המציאות), הכימיה בינה לבין טוניק קלוניק ברורה.
וכעבור שעה וקצת (למרות שנראה הרבה הרבה יותר) אנו סוגרים את ההופעה עם השיר שגם חותם את האלבום "קמתי ב-12 בבוקר", אז זהו שלא, הלוואי…
טעימות וידאו מהמופע
