שמינדי נגב

פסטיבל אינדינגב, מצפה גבולות, שנה שביעית, 7,000 איש, שלושה ימים, 10-12.10.2013. הרשמים, התצלומים, יש אורחים בבלוג של יובל אראל.

פסטיבל אינדינגב הסתיים, סוף שבוע של אלפי צעירים בחולות מצפה גבולות, שנה שביעית כבר, הבלוג אף פעם לא מתרחק מהעיר, חייב לראות אספלט ובטון, מסתפק בפסטיבלים אורבניים בעיר העברית הראשונה, אבל השנה  דפנה טלמון, צלמת הסצנה המוכרת, נסעה לפסטיבל, ללקט רשמים ולתעד בתצלומים, היא מתארחת כאן. אז מכאן והלאה – רשות הדיבור לדפנה טלמון.

אינדינגב – משחק חילופי זוגות מוזיקלי

סצינת האינדי כוללת מספר משתתפים ידוע, שכמו במשחק הכסאות או במשחק חילופי זוגות,, מתחברים ונפרדים לכדי הופעות והרכבים מעניינים ומיוחדים, וכך ניתן לשמוע בערב אחד את תלמודי עם שלושה הרכבים, את יהוא ירון עם שניים וכך הלאה. אלא שלא כמו במשחק הכסאות, פה אף אחד לא מפסיד ויוצא, וכולם זוכים.

קוונטית היפר אקטיבית עם נעלי ספורט ומצלמה

שבתי מהמדבר. אבל מה אני מקטרת, המדבר אינו חדש לי, הוא נוכח בחיי. ילדותי בנגב ואחר כך בקיבוץ, ממש לא רחוק. ובאמת רק דבר אחד הטריד אותי והוא איך לעזאזל יגיב העור הרגיש שלי ליובש. כעת אני יודעת שזה הדבר האחרון שהפריע לי.

כבר בחמישי בערב, החניה היתה מפוצצת ותהינו איפה לעזאזל ייחנו כל המבקרים של שישי ושבת. תהינו.  ולא רק אנחנו. הקמנו אוהל במהירות שלא מביישת שיאני עולם, עטיתי מצלמה ויצאתי למירוץ. בכיס חיכתה לי התוכניה ותה פלחי תפוח, בה סימנתי מבעוד מועד, מה מעניין אותי ממש ומה רק קצת. כמו מועדון ניו יורקי רק עם חול, כמו מגה קלאב רק מאובק, חיכו כמה במות, התרחשויות מוזיקליות וויזואליות, בו זמנית. הסוד שלי הוא קוונטיות היפר אקטיבית ונעלי ספורט טובות.

היכון הכן צא!

אתחיל מהסוף, התפוחים נתנו מופע שטען את הקהל ואת פלאפוניו באנרגיה מטורפת, מהשיר הראשון כולם היו באוויר. זו היתה הופעה מרגשת אבל גם עצובה. לאון פלדמן פתח את ההופעה ובאופן דרמטי סיפר שעופר טל עוזב. ידעתי עוד קודם, אבל לא הצלחתי שלא למחות דמעה תוך כדי הופעה. פעם אחר פעם.

חיכיתי להופעה של שי צברי הגאון, עם האחים תלמודי שאירחו את עוזי פיינרמן. המשטרה לעומת זאת, החליטה ממש בתחילתה שאין כניסה לצלמים למתחם הצילום. מוזר? לך תבין משטרה. לקראת הסוף אישרו לצלמים להיכנס. ציפיתי גם לבכורה של UBK, הלא הוא אורי כנרות (בום פם), והוא מצידו סיפק מופע רגיש, מרענן, אנרגטי ומנצנץ.

באגף המחלות פגשתי את שעלת נפוצה. משהו באנרגיה גרם לקהל לעוף על עצמו. פוגו בלב המדבר, מזכיר לא יותר מסופת אבק, קשה. ובסודה פאבריק, על הבמה הרקדנית ששילבה מוטיבים של ריקוד חופשי והתקף אפילפסיה.

אביתר בנאי יחד עם יהוא ירון וצח דרורי, היו אחראים על הדאון של הערב. לא הצלחתי להתחבר לעייפות, חוסר השמחה והעצב. הבחירות שלו היו מוזרות, והוא לא נתן לקהל שום להיט משמח שיוכל לשיר איתו. אחר כך הבנתי שגם לא היה לו מתופף. מארינה מקסימיליאן היתה יותר אנרגטית מכל הקהל שלה גם יחד, וגם יותר יפה. והיא יודעת את זה ומשוויצה בזה. גם היא עשתה בחירות שירים קצת מוזרות לטעמי.  

לצערי הצלחתי לראות רק את הסוף של ההופעה של שלמה בר עם רה-ג'ויסר ותלמודי (או כמו שכינה אותו שלמה בר – מלמודי), אבל מהמעט שראיתי, אני מודיעה לכם, חפשו את ההופעה המשותפת הבאה. נגה שלו ואבי עדאקי אירחו את אפיק פלג שרק גמר להקליט את האלבום של הדמעות. לאבי הודעתי כבר בבוקר שאני מוכנה להתחתן איתו. אחרי ההופעה כבר הייתי בטוחה לגמרי בבחירה שלי.

גם את ה-Betty Bears כמעט ופספסתי ובכל זאת מאז מתנגן לי השיר –  Yes sir, that's my baby. ניצן חורש ורוקפור ריגשו אותי, את הקהל וכנראה גם אחד את השני. הקהל עף עליהם, הם נתנו להיטים של לפני שני עשורים והקהל שאג יחד איתם. אותו כנ"ל פונץ' שהפציעו באישון לילה עם עדינה הולכת הביתה. היו שם גם מארש דנדרומה על פסטיבל כליהם ומארק אליהו יחד עם אלון אמאנו עם אנרגיה חיוביות באמצע הצהרים.

I DO

בשעות הצהרים המוקדמות החלה התרחשות מאחורי הקלעים, והזדמן לי ללוות את הזוג הצעיר, שהחליט לחגוג את החתונה האינדי שלו באינדינגב. היה מרגש ומיוחד, לא בטוחה לגבי התוקף החוקי במדינה הפרימיטיווית, אבל בינינו חוץ מלאמא של הכלה, זה הרי לא משנה לאף אחד. מי ייתן שאת הברית של בנכם הבכור תחגגו כבר ביערות מנשה.

מוזיקה טובה, משטרה רעה

אבל היו גם המון בעיות. מי שהיה בפנים אולי פספס, אבל מאחורי הקלעים היה שיח קצת שונה. מסתבר שכ-500 איש לפחות נותרו בחוץ, לא בגלל שלא נותרו כרטיסים, אלה הקדימו לרכוש כרטיס מבעוד מועד. אותה משטרה שלא נתנה לצלמים לצלם, לא נתנה לרוכשי הכרטיסים להיכנס. וככה עשו את הדרך הלוך אנשים שלא נותרה להם ברירה אלא לעשות את הדרך חזור. אותה משטרה, אגב, עלתה לבמה במהלך ההופעה של התפוחים, וכמו בקיץ של המהפכה החברתית, החלו לצלם את הקהל. לא יודעת מה חשבו לעצמם, אבל זה הרגיש רע. בשלב מסויים בהופעה, התחלתי לרקוד באזור הצלמים, בא שומר ואיים עלי. מסתבר שמוכרחים לא להיות שמח.

במהלך הלילה של שישי, אחד הצלמים, הגיע נרעש וסיפר לי שכל מי שיש לו צמיד כחול (צוות, אמנים, צלמים) ללא הצמיד הצהוב (לי לא היה צמיד צהוב), יוכל אמנם לצאת ממתחם הפסטיבל, אבל, לא יוכל להיכנס חזרה. WTF?! האוהל שלי היה מחוץ למתחם, מה שאומר שאם אצא לא אוכל לחזור, ואם לא אצא אצטרך לחפש לעצמי אופציית שינה חלופית. בסוף בחרתי באופציה השלישית, שודדי גופות. אלה יסירו צמידים צהובים מאורחים מתים או סתם מכאלה שעזבו באמצע הפסטיבל. ואיכשהו אענוד את הצמיד המשומש ואתפלל לאלוהי העיוורון שהשמירה במקום לא תשים לב. הבנתי שהעניין נפתר, אני בכל מקרה ברחתי בשבת בבוקר. בכל זאת הייתי צריכה לנקות את הנחיריים ולעבור על אלפי הצילומים. לשנה הבאה? אם לא ייפתרו כל הבעיות מול המשטרה, זו הולכת להיות בעיה.

לסיכום: המלצה לתאורנים או מיהי אויבת הצלמים

לצלמי הופעות יש אויבת. קוראים לה מכונת עשן. האם לא הגיע הזמן לאפסן את משאר שנות ה-80. להאיר מעט את הבמה ואת האמנים, כדי שבסופו של דבר יהיו גם רגעי תיעוד מדויקים. אז נכון שתאורת הספוטים מודגשת על הערפל הלבן שמכסה את הבמה, ונכון שנחמד לשחק עם תאורה מרצדת, אבל תאורנים, בואו נבנה זוגיות מפרה. רק קצת האירו על המופיעים, ככה גם הקהל יוכל לראות ולוותר על המצמוץ המטורף וגם אנחנו, הצלמים, נהנה.

וכן היו גם ציצים

היו גם ציצים, בחורה אחת, די מחויכת, ריקדה כשלגופה איפור, חצאית ושמשיה. בזכות מלשני פייסבוק שעשו ריפורט לתמונה חושפנית בשבוע שעבר, הובטח לי שהיוזר שלי ייחסם. אז רק יחידי סגולה יוכלו לראות את התמונה המדוברת…

ובכלל גלריית תצלומים שאפשר גם לתייג, פייסבוק

גם גיא פריבס צלם הופעות המוכר ברחבי העולם שחווה את הפסטיבל מציג את תמונותיו בבלוג. לחצו לצפייה בגלריית תמונות שצילם גיא פריבס

וגם וידיאו גולשים